הכוריאוגרפית המדהימה נעה ורטהיים, אורגת לתוך תוכניתה החדשה 20 שנות יצירה. ובתוכנית יצוקים רעיונות מספר הזוהר (הבלונים המסמלים את החמה או הירח), המוזיקה המקסימה והמגוונת (שעיצב רן בגנו) המכתיבה את הקצב והתנועה לתוכן המחול, כשהיא מבעבעת מכל תנועה. לשפת המחול המיוחדת שיצרו שני מייסדי הלהקה - נעה ורטהיים ובן זוגה עדי שעל, הם קוראים ורטיגו. לא זה שמופיע בשמו של הסרט של היצ'קוק. כאן הכוונה לעולם המתהפך על צירו, כשפעם הרקדנים למעלה, ופעם למטה. הכל סב על צירו, הרקדנים לעיתים נתלים על הקירות, מתיישבים על ספסלים קטנים הקבועים בקירות בגבהים שונים, כמו שחקנים בהצגה של שייכספיר בלונדון, שאינם עוזבים את הבמה, אלא נחים בישיבה מסביב לאלה הפעילים בה.
בדואטים או בשלשות היוצרים את המחול, מתקיים כל הזמן הרצון לאהבה. בין אם בזוג, ובין אם בשלישיה, בה כל פעם אחד חודר לאקט של השנייים, מפריד ביניהם, ולוקח חלק בסיפור הזוגי החדש. ובהמשך - שוב אחד חודר למחול הזוגי ולקשר שנוצר ביניהם, ויוצר מערכת יחסים חדשה, וחוזר חלילה. שפת הגוף של ורטיגו יוצרת מערכות יחסים הנפרמות ונוצרות מחדש, בחיים כמו בסוריאלי. יופיים של המחולות בנוי על תנועה מתמשכת, הרמונית, ללא קטיעות בוטות כפי שמצינו בלהקות ישראליות רבות. כאן שולטת ההרמוניה, התנועה הבלתי פוסקת, כשההופעה אינה נחלקת לחלקים מפורקים עם הפסקות. הריתמוס ממשיך מאיטי עם מוזיקה בקצב אנדנטה, בתנועות מדהימות ביופיין, למוזיקה המתחלפת למהירה וקצבית - ועימה, המחול הופך סוער ומפעים, וסוחף אותך בקצב התופים האפריקני-ג'אזי. המוזיקה היא המכתיבה את קצב המחול ותנועתו, כי היא השלטת פה.
קטע הפתיחה, בו שתי הרקדניות עם תסרוקת ספק-רוקוקו ספק-מזכירה-חייזרים, יפה כמו קסם. בהמשך, יש קטעים בהם הרקדנים רוקדים כמו מריונטות, כמו איזה כוח עליון מושך בחוטים בלתי נראים וקובע את מהות ריקודם. יש קטע בו כל הלהקה רוקדת במעגל במעין "הורה", מה שממחיש את האיחוד ותחושת ההשתייכות לקבוצה, דבר שקורה במציאות לרקדנים שנאספו ללהקה מכל העולם והתקבצו ליצור בשפת ורטיגו. וכן לתלמידים שהתלכדו בסדנת המחול של ורטיגו בעמק האלה או בביה"ס בירושלים.
רגליהם החטובות והיפות של הרקדניות והרקדנים בלהקת "ורטיגו", מבדילות אותם מלהקות מחול בנות זמננו, בהן האסטתיקה אינה צד חשוב (להן) בהופעתן.עיצוב הבמה המתוחכם, ועיצוב התאורה המהים, שעובר ברכות ובהדרגתיות ממואר ביותר , למרוכך ועד לאפלולי, מעניק נקודות התמקדות שונות לצופה במחול. העבודה המזהירה של דני פישוף-מג'נטה, מביאה לתאורה ערכים של צילום אמנותי, שנודע במאה שעברה, וחלף בעידן הדיגיטלי. הרכויות באור הן אלמנט שמשחק יחד עם המחול ומאגד אותם ליחידה אחת מגובשת.
מעבר לתשבחות לכוריאוגרפית נעה ורטהיים, לעוזרתה היוצרת רינה ורטהיים-קורן שומה להזכיר את שמות הרקדנים היוצרים הפנומנלים, שעבודתם המדויקת, המושלמת, הכה הומוגנית מצביעה על שיתוף הפעולה ההדוק ביניהם, שהוא הגורם לתוצאה המושלמת:
דורי אבן, שון אולס, חן אזריאן, איל ויזנר, אמי וילונסקי, דובידס לטקאוסקס, דור ממליה, ניצן מרגליות, תומר נבות, מריה סלבק, מיכה עמוס, ויעל ציבולסקי. כולם חטובים, יפים, ותנועותיהם מושלמות.
גם מי שסוגד רק לריקוד הבלט הקלאסי, ימצא בלהקת ורטיגו יופי אצור, הקפדה על כללי המחול הטהור, והכי הרבה - יצירתיות, פרי עבודתם המשותפת של כל הגורמים יחדיו. שלל התלבושות הכה מקוריות, לא בסגנון הנדוש והידוע של להקות המחול, כמו גם עיצוב הבמה - הם פרי יצירתה הנהדר של רקפת לוי. צבעוניות, חדשנות, ומראה מלבב עיניים. במה לא חשופה, עירומה, כמו שלמרבה הצער נראים בהופעות מחול אחרות. העושר הוויזואלי אינו מעיק, תמציתי, אך נוסך אווירה.
לסיכום - לאחר 20 שנות - להקת ורטיגו מגיעה שוב ושוב לשיאים חדשים של יצירה. לרוץ ולראות את אחת הלהקות שמזכות את ישראל ברחבי העולם בשמה כמעצמת מחול מודרני.
