יומן תרבות (13)

פסטיבל קאן ה-66 נפתח בהקרנת הגרסה הקולנועית הרביעית של "גטסבי הגדול". ספרו של פ' סקוט פיצג'רלד, שיצא לאור ב-1925 ומאז היה הספר לנכס צאן ברזל של הספרות האמריקנית במאה ה-20. במאי הסרט, באז לורמן האוסטרלי, ועמו מככבים ליאונרדו דיקפריו, המגלם את ג'יי גטסבי, קרי מאליגן המגלמת את דייזי, אהבת חייו של גטסבי, טובי מגוויאר המגלם את ניק קאראוויי, הוא המספר של הרומן, הוא הבן-דוד של דייזי, והשחקן האוסטרלי ג'ק אדג'רטון המגלם את טום ביוקנן, בעלה הגזען והבוגדני של דייזי. עלילת הסרט מתרחשת בשנות ה-20 של המאה הקודמת בקרב העשירים מאוד באמריקה, דבר שאיפשר לבמאי להשתולל מבחינה חזותית. הסרט הוא החלום האמריקני האולטימטיבי. העושר האדיר שגטסבי מגיע אליו, הוא עושר של מתעשר חדש, שלא ירש אותו מאבותיו, ואין איש יודע מנין הוא בא, יש כמובן רמזים שאינו בא ממקור הגון, אלא מפשע. כמו-כן, חלומו האדיר הוא להתאחד עם אהובת לבו דייזי, שאותה עזב חמש שנים קודם לכן בגלל עוניו ומעמדו הדל. בינתיים היא התחתנה עם גבר הראוי למעמדה ולעושרה, אך בוגד בה ואינו מתייחס אליה באהבה. התחושה היא של התנפצות החלום האמריקני, יותר מאשר סיפור אהבה סוער בין שתי הדמויות האוהבות. ביתה המפואר של דייזי נמצא בלונג איילנד, בדיוק מול ביתו המפואר שנבנה על-ידי אהובה. הבמאי משתמש בסרט במוזיקה עכשווית, המשתלבת היטב במציאות האמריקנית בה נכתב הספר בתקופתו. המעמדות מתנגשים זה בזה, הכסף הישן מתעמת עם הכסף החדש, הראוותנות היא על סף הקיטש, גם העליזות וההיסטריה הכוללות מידה רבה של מלנכוליה, תורמות לסרט המיוחד הזה. מסיבות פרועות, מוזמנים מכובדים, זונות, אנשי חצר וליצנים. גרסתו של לורמן לספר מזינה את כל החושים. הוא מעיד על דמיון ותעוזה רבה, ואינו מנסה לתת אילוסטרציה ויזואלית או היסטורית לרומן הגדול, אלא מוציא תחת ידיו סרט אמנותי בו התלבושות, המוזיקה, הבתים המרוהטים ברוח התקופה והשחקנים הנפלאים יוצרים חוויה ויזואלית שבה אכן היה כדאי לפתוח את פסטיבל הסרטים בקאן ולהמשיך ולצפות בסרט הרבה זמן, גם לאחר סיום הפסטיבל המקושר והחשוב הזה של פנטזיה ומציאות בעולם הקולנוע.

ההצגה נסובה על זמר אופרה ידוע בשם טיטו מרלי, המלוהק לאופרה של אותלו, ומוזמן להופעה חגיגית באמריקה. הזמר ואשתו האיטלקים מתעכבים בדרכם ומגיעים למלון באיחור רב, כשהם עייפים ורצוצים. האישה חושדת בבעלה כי הוא בוגד בה ומחביא מאהבת בארון. היא משאירה לו מכתב פרידה ועוזבת אותו לפני ההופעה, דבר הגורם לו לקחת מנת יתר של כדורי הרגעה ולהירדם. בינתיים מנהל להקת האופרה שיש לו עניין כספי לגבי הקהל המיוחד והעשיר, שהוזמן להצגה ואף קנה כרטיסים, מחליט שההצגה חייבת להימשך. הוא מנסה בכל כוחו לשכנע את עוזרו המנהלי להתאפר ולהופיע במקום הזמר הידוע. העוזר, שיש לו אהבה לאופרות והוא גם שר אחדות מהן, נעתר לבוס שלו ומופיע בערב הבכורה, שהוא גם ערב התרמה מכובד, במקום האורח המוזמן. האופרה המושרת על-ידי הזמר החובב, מצליחה מעל למשוער. אך בינתיים מרלי מתעורר מעלפונו, לובש את בגדי אותלו ומתכונן ללכת לבית האופרה. על הבמה מתרוצצים כעת שני אותלים, ומחוללים שרשרת של כניסות ויציאות מצחיקות ומוטרפות. מרלי האמיתי לא מודע למה שקרה במהלך השעות בהן לא היה בהכרה. הוא לא מעלה על דעתו כי מישהו אחר מילא את התפקיד הראשי באופרה. בינתיים חוזרת אשתו למלון, היא מוצאת שתי נשים המבקשות מהזמר את חסדיו, נוצרות הסתבכויות שונות כדרכה של קומדיה של טעויות.

העיר ירושלים על נופיה, אתריה, סמטאותיה וכל המקומות המיוחדים בה, והמייחדים אותה משאר ערי ישראל, היא מופלאה ומפליאה במשך מאות ואלפי שנה. הפעם נפתחו בירושלים במוזיאון מגדל דוד שתי תערוכות בהשראתה. האחת נקראת: "קצה חוט", והאחרת - "חפץ חשוד". בתערוכת "קצה חוט" עיצבו עשר מעצבות ישראליות בגדים בהשראת דמויות נשיות, כריזמטיות, חזקות, שחיו בירושלים והיו לסמלי תרבות, שפה, פוליטיקה וחברה. כמו נשים רבות, עניין אותן ייצוג דמותן החיצונית, כמו-כן הן טרחו וחשבו על ארון הבגדים שלהן כעל כרטיס ביקור חשוב ביותר. הדמויות משתלבות גם באתרי ירושלים השונים ובנופיה, והן מצולמות על-ידי אוצרת התערוכה תמר קרוון. תמר שילבה את הדמות שבהשראתה עיצבו המעצבות בגדים, באתרים אותנטיים בהם חייתה. מופיעות שם הלני המלכה. המולבשת היא קרן מור השחקנית, המעצבת תמר פרימק. המשוררת הגרמנייה אלזה לסקר שילר, שעלתה מברלין, מיוצגת בדגם של המעצבת אלמביקה, את השמלה בעלת המוטיבים המוסיקליים (כידוע, כתבה שילר את "פסנתרי הכחול", שתורגם בידי המשורר נתן זך). לובשת דמות ספרותית אחרת שגם גרה בירושלים, היא צרויה שלו. מלכת שבא, שבאה לבקר את המלך שלמה בירושלים, ולעמוד על חוכמתו הרבה, אף היא בין הדמיות המוצגות בתערוכה. עיצבה: דינה גלס לאסתר רדא. ראיתי גם את רחל בן-צבי, ואף את חמדה בן-יהודה. הקונספט של התערוכה מעניין, גם החיבורים עם אתרי ירושלים יפים מאוד. אם כי הביצועים האמנותיים, עיצוב הדגמים על-ידי המעצבות הישראליות קצת מאכזב. חבל שכריסטיאן דלקרואה או ג'ון גליאנו הם לא משלנו. גם התערוכה השנייה, המתמקדת בעיצוב המוצר, בהשראת המיתוסים של העיר והסמלים המוכרים שלה במשך השנים, לא ממש הסעירו את דמיוני. אפשר לומר שהחפצים שנבחרו לתערוכה זאת כשמם כן הם - חשודים בעיני, שלא מספיק דמיון ויצירה הושקעו בהם - וחבל. בסך-הכל יש לנו אמנים מוכשרים, צריך יותר לברור!