לימוד בלרוס שהתקיים בעיר הולדתו של מרק שגאל, ויטבסק, הוקדש רובו ככולו לאמנות. האמנות היהודית והאמנות הישראלית הוצגו בו מזווית שונות. שמוליק עצמון הציג קטע מטוביה החולב בשפת המקור אידיש מתובלת במעט תרגום עצמי לרוסית, ששי קשת הנעים בקולו הערב, גם הוא בעיקר באידיש, כאשר בנו אריאל מפליא בנגינה על הקלידים. גל דנה פז, רעייתו של אריאל קשת ,יפיפייה עם קול המתחרה באיכותו ביופיה שרה רוק כאשר לצידם היו הרצאות על אופנה יהודית של ראובן לנדסברג, על הומור יהודי ממרק גלסניק, ינה ברוק על הריקוד בשנות ה-20 ועוד ועוד.
בלימוד כמו בלימוד אולמות ההרצאות מפוצצים בעשרות צעירים המקשיבים ובעיקר מתעניינים ושואלים שאלות. נראה כי נושא התרבות והאמנות מסקרן אותם מאוד. כרגיל הנושאים מגוונים ורבים ויש גם כאלו שאינם תרבות ואמנות, אם כי את הרצאתו המאלפת של פרופ׳ רפי ולדן מבית החולים שיבא על חידושים ישראלים ברפואה. אפשר, לדעתי, להציג גם כאמנות ישראלית של רופאים וחוקרים. לצד כל אלו האולמות היו גדושים במשתתפים גם בנושאים ארציים יותר כמו בדיון על יחסי ישראל ובלרוס בו השתתפתי וסדרת דיונים על שואת יהודי בלרוס ועל המאמץ לאיתור ולהשיבה של נכסי נספים בשואה בישראל מפי דר׳
ישראל פלג מנכ״ל החברה ל״השבה״.
אירועי הפתיחה הפעם היה קונצרט מרשים באולם התיאטרון המקומי. לצד עצמון, ששי, אריאל וגולדי לבית קשת הופיעה להקת כליזמרים ממוסקבה שהצליחה להקים אותי על הרגליים ולפז בין כיסאות התיאטרון, שתי להקות צעירות במופע ג׳ז מדהים ולהקת מתופפים שכולם ביחד העמידו מופע שלא היה מבייש את היכל התרבות הישראלי המחודש.
בערב שבת, בהתאם לאווירת המקום, ישבנו לאחר סעודת השבת (לא מיטב הקולינריה) בצוותא לערב שירה בלתי פורמלי ליד שיירי האוכל כאשר גיל חובב, כן זה מהבישול ומההגיה העברית - נינו של אליעזר בן יהודה יליד בלרוס הוכיח יכולת שירה שאפילו עולה על מתכוניו כשאליו הצטרפו הקשתים, ישראל פלג, יעקב איחמאיר, שירה דניש מהג׳וינט, סנדרה קאהן האמריקנית, דן איזנבוך מג׳רוזלם פוסט רעייתי ואנוכי. זה היה ערב שבת שכמותו לא היה בבלרוס כבר 70 שנים.
במקביל לחוויה התרבותית בלימוד הפעם אני, המנוסה באירועי לימוד ברה״מ לשעבר ,חיפשתי כמדי פעם, נושא חדש ללמוד . לעתים אני למד מהסיורים הנלווים ללימוד ולעתים מהרצאותי שלי כלומר מדו השיח עם המשתתפים.
הפעם התובנות הגיעו אלי מהסיור בויטסק או ליתר דיוק בבית בו נולד מרק שגאל המכונה היום מוזיאון שגאל. עבורי שגאל הוא צייר ענק המוכר לי ,בעיקר, מאולם שגאל בכנסת על הויטראז׳ים המהממים שבו. לא פעם השתתפתי בקבלות פנים באולם זה , אני בדרך כלל לצידו של
שמעון פרס לו אני משמש כיועץ יותר מעשרים שנים. תשומת הלב שלי באולם הייתה לרוב לכיבוד ,לפעמים לטובה ולא פעם לרעה וקצת לנאומים של המשתתפים. שגאל לא העסיקני כלל באירועים אלו.
קודם להגיגי לבית שגאל בויטסק נכנסתי קצת לאווירת האמן הגדול, עברתי על מקצת מעבודותיו והתרשמתי מאיכותם יוצאת הדופן. לא אחת הרגשתי כאילו אני בתוך הציור . כאילו התמונה מדברת איתי. ניסיתי להבין כיצד נולד אמן ענק כזה. אילו תנאים נדרשים לכך. בעולם המטריאליסטי של היום או ליתר הדיוק המפונק נראה כי התנאי ליצירתיות כזו הוא הורים עשירים ומשכילים. דירה מרווחת הנותנת מרחב למימוש יכולת היצירה של הילד ועוד ועוד.
בבית שגאל נחשפתי לתנאים בהם חי הגאון. לדירה, לאמצעים, לפרנסת ההורים. הבית בו חי שגאל ובו ניתן דרור לכשרונו קטן ודי עלוב. חדר הכניסה מעץ ,משהו בגודל של מטר וחצי על מטר שימש גם הכול במונחי היום וגם כמעין חנות מכולת של הוריו. דגים מלוחים נמכרו שם בשפע ובנוסף לריח הטוב אין ספק שריח מהטייס היה נורא. אביו של שגאל, אגב, נהרג בתאונת עבודה. חביות דג מלוח נפלו עליו בעת שהעמיסו על עגלת הובלה.
מחסרון הכניסה נכנסים לחדר הילדים. זה קטן קצת יותר ועל-פי המדריכה במקום שגאל ואחיו ישנו בו באותה מיטה ( טוב, יותר מקום אין שם). משם לחדר האוכל הוא ענק במונחי ויטבסק של אז. בערך ארבעה מטרים רבועים ובו תנור פחמים גדול דומה לאח ששימש לבישול ולצפייה, שולחן אוכל קטנטן,וכמובן מטבח. בלי מיקרו, בלי מדיח כלים ואפילו בלי גורס אשפה. חנוכייה יפה דווקא הייתה למשפחת שגאל. וחדרון נוסף מלא בספרים- כי הרי לא ייתכן בית יהודי בלי ספרים. כל דירת הענק הזו בגודל של פחות מחדר במגדלי יו ,וי או ג׳י בתל אביב.
מתברר כי התנאים הקשים לא הפריעו לשגאל הילד לפרוץ. מורה טוב כמו יעקב, יודל, קולס - אמן יהודי דגול בפני עצמו, כשרון עצום ומוטיבציית על הם שהפכו את שגאל למה שהוא. גדול האמנים היהודים בכל הזמנים. והכל מאותו חור בויטסק.
בית שגאל לימדנו כי השיגעון היהודי לדעת, הרצון האולטימטיבי להשתפר יחד עם מה ששמעון פרס מכנה אי שביעות הרצון הגנטית חשובים פי כמה מהתנאים הסביבתיים. אגב, מי שמבין כי אני חושב שעדיף להיות עני וחולה על בריא ועשיר, טועה. אך, לא פעם, עושר רוחני חשוב פי כמה מזה הכמותי ועובדה זו קיבלה חיזוק נוסף בלימוד ויטבסק.
