חוויה קולינרית או עינוי סיני? אתם הולכים לתומכם ברחוב ולפתע מתגנב לנחיריכם ריח ביבים מצחין. עם זאת, להפתעתכם הרבה לא מדובר בבואש שהצליח להתגנב לרחובה של עיר, כי אם במאכל שיודעי דבר מתענגים על טעמו. על-אף שהאמרה הנודעת טוענת ש"על טעם ועל ריח אין להתווכח", הרי שנראה כי ריחו של המאכל דווקא לא נתון לוויכוח.
טופו מסריח (Chou doufu, בסינית: 臭豆腐), ששמו לא משתמע לשתי פנים, התברך בטעם ערב לחיך. יש לו גרסאות המשתנות ממקום למקום ולכן גם טעמו איננו זהה בכל רחבי סין. ניתן לאכול אותו קר, מאודה, מבושל או בדרך הנפוצה ביותר - מטוגן לצד רוטב חריף-מתוק. ניתן למצוא אותו גם בבייג'ין, שנגחאי, נאנג'ינג, צ'אנגשה ושאוסינג, אשר לכל אחת מהן דרך מיוחדת לטפל בטופו המיוחד. כך, למשל, בשאוסינג צבעו זהוב-צהוב ואילו בצ'אנג-שה, בירת חונאן, הוא זוכה לגוון שחור.
כיום נמכר המאכל בעיקר בשוקי לילה או בצדי הדרכים, מאפשר לעוברי האורח לחטוף ארוחה קלה בשגרת היום העירונית. במקביל, ניתן להתענג על טעמו (וריחו) גם במסעדות. בישראל, לעומת זאת, קשה למצוא את המוצר על מדפי החנויות. משה ולך ממושב גן שומרון הוא הישראלי היחיד כיום שעוסק בהכנת טופו מסריח כדת וכדין.
מעז יצא מתוק יש מספר גרסאות לסיפור המתחקה על אודות יצירתו של הטופו המסריח. אחד מהם מספר כי בזמן שלטונו של קיסר שושלת צ'ינג, קאנגסי, הגיעה לבייג'ין ווָאנְג גֶ'ה-חֶה (Wang Zhihe, בסינית: 王致和). הוא קיווה להיבחן בבחינות הקיסריות ולהתמנות לפקיד בשלטון הקיסרי. לדאבת ליבו, הוא נכשל בבחינה אך החליט להישאר בבירה ולשקוד על לימודיו. על-מנת לפרנס את עצמו, הוא החל למכור טופו ברחובה של עיר. באחד מימי הקיץ נשאר עם כמות גדולה של טופו שלא הצליח למכור, הוא מיאן לזרוק אותה ובחר לייבשה תחילה באור השמש ולאחר מכן הטמינה בתוך כד. עם הזמן הוא שכח מהעניין והקדיש את כל מעייניו ללימודים.
עם בוא הסתיו הוא נזכר לפתע בטופו שהושם אחר כבוד בכד. הוא פתח את מכסה הכד ולנחיריו הגיע ניחוח מצחין, צבעו של הטופו השתנה לאפור כהה אך אף על-פי כן טעמו היה כצפיחית בדבש. שכניו ומכריו שטעמו מהמאכל החדש היללוהו ושיבחו את וואנג על גילויו הקולינרי. הוא החליט להשאיר מאחור את הציפיות למשרה ממשלתית, וגמר אומר בליבו להקדיש את חייו לטופו. עסקיו שגשגו ובשלהי שושלת צ'ינג אף הובא המאכל לפני הקיסרית העוצרת צְה-סִי. לאחר שטעמה ממנו החליטה גם להכניסו לתפריט הקיסרי.
