ובכל זאת, עומדת לזכות ההצגה איכות משחקם המגובש, המקצועי והמשכנע של אנסמבל תיאטרון החאן; צוות היוצר יחד מזה שנים, ומכאן הגורם הראשון להצלחתם המתמשכת בכל הצגותיהם. אך עדיין - זה נשאר מחזה פוליטי, שהיה יכול להגיע אל הרבה יותר נפשות מאשר כמחזה, לו היה נכתב כמאמר עיתונאי. ההיתלות בקביים פוליטיים יכולה להיות מושכת כשהענין בו היא דנה הוא סנסציוני ובכותרות באותו רגע - אך באותה מהירות הופך לבן חלוף.
בהצגה שמעלה החאן הירושלמי, הרעיון המרכזי של מוטי לרנר, בבימויו המצוין של רוני ניניו, הוא החשש של המחבר מפני התחזקות הרעיון המטורף של מתי מספר, המאמינים שבמעשים קיצוניים יקרבו את ביאת המשיח. רעיון ביאת המשיח היה אולי נדרש בימי הביניים, כחיזוק נפשם של היהודים המעונים והנרדפים הפזורים בארצות אירופה אז.
כיום, כשישראל עצמאית, מתפתחת ובעלת הישגים כה רבים במדע ובטכנולוגיה, אין היא נסמכת עוד על סיפורי סבתא, אגדות ותימוכין מסוג זה. היום מי שמותיר לנו את האפשרות לחיות בשלווה על אדמתנו, עד כמה שמותירים לנו זאת האויבים שסביבנו, זהו צבא ההגנה לישראל, ורוחנו האמיצה עם התשתית הרוחנית-מדעית ויצרנית. שני הגורמים האחרונים אינם בהכרח מצויים ברוחב בקרב העדה החרדית, החרדה יותר לדקדוקי הלכות שונות שנקבעו על-ידי רבנים למיניהם במהלך הדורות, שאין להם רמז בתורתנו הקדושה, אך עושים הכל כדי להפוך אותנו לחבורת לובשי שחורים וכובעי פרווה, באקלים הלוהט של מדינת ישראל המתחדשת.
חששו של מוטי לרנר, הבא לידי ביטוי בהצבת דמויות של רבנים שונים וידועים מקרב קהילת המתנחלים, מחדשי הישוב היהודי בארצו, גורם לו לעטות עליהם בצורה מלאכותית תדמית שלילית, דוחה משהו. ולא בצדק. וכל זאת - בגלל ברוך גולדשטיין, הרופא היהודי, שהיה מרפא גם ערבים בישובו, חברון, שיום אחד נטל את רובהו, בהיותו גם קצין בצה"ל, פתח ביריות במערת המכפלה, והרג במתפללים הערבים (שרק להם מותרת הכניסה לתוככי המערה שמתחת לבנין, ובה קברי אבותינו, בעוד ליהודים מותרת הכניסה כמדומני רק למספר ימים בשנה, בחגים מסוימים).
ברוך גולדשטיין, כפי שעולה בהצגה מדברי הרבנים, התכוונן בכך למנוע מעשי רצח של יהודים מצד הערבים. בעוד שלמעשה, זה רק חימם אצלם את הקנה, וגרם למעשי רצח מתועבים פי כמה. כמו גולדשטיין, היו כבר קיצונים בהיסטוריה של עמנו, כמו משיחי השקר, שלבסוף אף המירו את דתם כדי להינצל. כל אלה לא קבעו, ולא יחרצו את גורל עמנו, ולא את דרכו. לעולם. חששו של לרנר מוגזם ומיותר.
עכשיו נותרה השאלה, מה הערכים התיאטרליים שבמחזה זה. לו הקונספט של המחזה היה שונה, ולו הייתה ניתנת לשחקנים האפשרות לעטות זקנים, ותלבושות תואמות לתפקידם כרבנים וכדומה, כפי שבכל מחזה התלבושות הן חלק בלתי נפרד מהרעיון, והן שמעניקות את הזהות לכל דמות, וחסרונן כאן ממזער את הקשר בין הבמה והקהל, ומגביר את הנתק ביניהם - יתכן והמחזה היה קורם יותר עור וגידים. מובן, שאוהבי תיאטרון אמיתי יתעלמו מחסר זה, וייעזרו בדמיונם בחילופי הסצינות ומקום ההתרחשות, שכאן נשארים על אותה במה נזירית בתפאורתה, ויסתפקו ברמת המשחק הגבוהה של כל השחקנים. אין לדעת.
דווקא ניר רון, כמחזאי הדתי לשעבר, שבנו לומד בישיבה תיכונית ומצוי בחילוקי דעות חריפים עמו, דווקא הוא הפחות משכנע מבין השחקנים, והקראת הטקסט שלו מתוך הנייר הופכת זאת לדקלום. לעומת בנו - איתי זבולון, שופע הכנות והרגש במשחקו, המשכנע בתום וביושר הפנימי שלו, שאינו מוכתב על-ידי דבר מלבד דבקותו בדת ובמסורת והוא חף מכל קיצוניות.
כל ה"רבנים" - יוסי עיני כרב עמיאל של אלון שבות, יונתן מילר המרשים בתפקיד הכפול כרב אלבה - רב "הכולל" במערת המכפלה, וכרב צורי, המורה בישיבת "עוד יוסף חי", אריה צ'רנר כרב דב ליאור - רב קריית ארבע מלא ההוד והסמכות, וארז שפריר כברוך גולדשטיין - כולם משכנעים בכנותם ומעמידים דמויות חיוביות ונאורות, ומבטלים בפירוש את ההאשמות כאילו הם שדרבנו את גולדשטיין למעשה ההרג שלו: משחקם לעילא ולעילא.
מהצד השני ניצבים אבי פניני המצוין כיועץ המשפטי של התיאטרון, שאינו מסכים לרעיונות של המחבר, ודוחה את העלאת המחזה המוצע לו, שאינו מבוסס דיו על עובדות. מה שנכון - נכון. כך גם כרמל מסילתי-קפלן כמנהלת התיאטרון, המעטירה מהנשיות והיופי להצגת הכל-גברית הזו; וביחד - האנסמבל עושה את העבודה בצורה הטובה ביותר, תחת בימוי של ניניו.
לסיום, נשאלת השאלה: מדוע אנו כל-כך חרדים לשלום הערבים "המסכנים" החיים תחת חסותנו, במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, בעוד שום מחזה לא נכתב כאן על רצח תינוקות יהודיים בידי אותם "מסכנים" לכאורה, תושבי חברון, בפרעות של 1929 ומ-1936 עד 1939, ובהמשך, לאורך כל שנות קיום ישראל כמדינה? או על רצח רויטל אוחיון ושני ילדיה הפעוטים בני השלוש וארבע שישנו במיטתם בקיבוץ מצר, בתוככי הקו הירוק, קיבוץ של מפ"ם?
האם דמם של הערבים קדוש יותר משל יהודים? ויפה ציטט בהצגה אריה צ'רנר בתפקידו הנפלא כרב דב ליאור את הפתגם הידוע: "מי שחס על אכזרים, מוצא עצמו מתאכזר למסכנים".
