המוות אסף את יורם קניוק במִכמורת של אינסוף, ונפשי לוחכת עפר. נכרת מהעולם הסופר הכי מעניין בעיניי לצד עגנון. המהדורות שדיווחו על מותו היו דרמטיות הרבה פחות והכתירו את קניוק כ"אחד מבכירי הסופרים בארץ", שהרי הטלוויזיה היא שופר הבינוניות, ובינוניות אינה יודעת לזהות גדוּלה רוחנית. שוב ושוב שודרו הופעת האורח של הסופר ב'ארץ נהדרת' וראיון נינוח שנערך בביתו, והייתי רוצה להוסיף לשידורים הללו שידור משלי, מתוך אולפן הזיכרונות הפרטי.
בספר 'אור הבהיר' נכתב על "הניצוצין הנופלין מהפרצוף" וגם פרצופי הוא כעת חפוי ניצוצין, כי קניוק היה לא רק סופר ענק אלא גם אדם נדיר. פגשתי לא מעט סופרים ומשוררים, אך קניוק הוא איש הרוח הכי עניו, סקרן ואנושי שהכרתי. אפילו בשתיקתו הייתה יותר חוכמה מאשר בכל הסיפורת העברית המודרנית - אותו מזרן-כרומו המפוטם בקש הבינוניות. שתיקתו של קניוק, עת ישב בבית הקפה הקטן השוכן במרחק של קומץ מילים גרמניות מביתו, הייתה צרודה ונוגה, בדיוק כמו מבטו.
בכלל, קניוק אהב את המילה 'תוגה'. אולי אפילו היה קורא כך לבתו, לולא צבט את לבו השם 'חמוטל' (שנפסל, כך סיפר, משום שהוריו האמריקנים של אשתו התקשו בהגייתו). לא הספקתי לשאול לדעתו על הניאולוגיזם "אני מתוּגְתֶגֶת", מלשון תוגה. הוא היה אולי לועג לי בהצלפת מבט, שהרי בכתיבתו נקט שפת-כלאיים של לשון התנ"ך, סלנג ערסי ושפה גבוהה שאינה מחפשת את שעשועי השפה, אבל אפילו ללעגו אני כבר מתגעגעת.
כשהחל הרומן של קניוק עם איכילוב, הוא החל לבקש מהמלצרית גם מיץ גזר ולא רק קפה וקרואסון. אבל כאשר נכנס לקפיטריה לפני שבע שנים, חיוור ועם מקל, הייתה זו פגישתנו הראשונה ולא ידעתי שהוא שרד זה עתה מתקפה של וירוס אלים, ועוד נאבק בסרטן. "אתם באמת לא הורגים ג'וקים בבית?", שאלתי, כי הראיון התקיים לרגל הופעתו מחדש של ספר הילדים שלו, 'הבית שבו ג'וקים מתים בשיבה טובה'. כיוון שקניוק לא אהב לנתח את ספריו (בניגוד לסופרים מסוימים הצוללים אל חינגת פרשנות עצמית), השיחה ניסוטה עד מהרה מִספרו - אל מצב היהדות והישראליוּת. "בהר סיני לא הייתה הפרדה בין נשים וגברים", כעס. אגב, הג'וקים בביתו באמת מתים בשיבה טובה. אשתו מירנדה ("היא הדבר הכי קרוב למלאך שאני מכיר") ושתי בנותיו הן טבעוניות אדוקות.
אמנם קניוק הכריז על עצמו כחסר דת (במחאה על מעמד נכדו), אך אינני יודעת מה יהודי יותר מלאהוב את התנ"ך ואת הזולת, למתוח ביקורת מוסרית ולענוד על העין ניצוץ טרגי-משועשע. בגיל 80 בערך סיפר לי שהחל ללמוד פיניקית. "מה, הכרת מיידלע פיניקית?", סנטתי. אני לא יודעת איך אומרים בפיניקית "תהיה חסר פה, בעולם התופעות התפל".
