ההיסטוריה חוזרת? בימים אלה של יוני 2013, כשכותרות העיתונים מזהירות מפני הפרת השקט בגולן, מצד אחד; ומסוריה מדווחים על העמקת המעורבות הרוסית בזירת מלחמת האזרחים הסורית, מצד שני, ראוי לחזור אחורנית 46 שנה, לימי יוני 1967. אז היו הרוסים מעורבים עד צוואר בהתנהלות הצבאית והמדינית של מצרים וסוריה, והיו למעשה האחראים הבלעדיים לפרוץ מלחמת ששת הימים, שבחסדי שמיים הסתיימה, לתדהמתם, בניצחון ישראלי מזהיר. כבלעם הרשע בשעתו - באו לקלל ונמצאו מברכים. שנים רבות נחשבה מלחמת ששת הימים, לתוצאה מקרית של מהלכים צבאיים ומדיניים מתגלגלים: איומי שליט מצרים נאצר להשמיד את ישראל (לאחר הניצחון המזהיר לעגנו לנאצר בשיר: "נאצר מחכה לרבין"); הזרמת צבא מצרי לסיני, בניגוד להסכמים הבינלאומיים; יוזמת נאצר לגרש את כוח האו"ם שחצץ בין ישראל לצבא המצרי; טענות כזב על-אודות הימצאותם של ריכוזי צבא ישראלים מאיימים בגבול עם סוריה, ועוד. כל המהלכים הללו, מסתבר היום בדיעבד, היו חלק ממזימה רוסית לנטרל את הגרעין הישראלי, שאיים לדעתם על מאזן הכוחות בין הגושים המזרחי והמערבי בעיצומה של המלחמה הבין-גושית הקרה. הרוסים שנדהמו מיכולותיה המדעיות המתקדמות של ישראל הפרו-מערבית, החליטו ליזום מלחמה קטנה, שבמהלכה ירסקו את היכולות הגרעיניות הישראליות. המדהים הוא שהמידע המכריע על-אודות הגרעין הישראלי, הגיע לרוסים (בנוסף למקורותיהם המודיעיניים החסויים), על מגש של כסף, מפי מקור ישראלי רשמי, ברשות ובסמכות: ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הטיל על ראש המוסד איסר הראל להרגיע את הרוסים, ושיגר כבר בשלהי 1965 לקרמלין את מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית ד"ר משה סנה, כדי להעביר לרוסים שני מסרים: שישראל נחושה בדעתה בנושא הגרעין "כדי למנוע אושוויץ שנייה"; ושאין בדעתה לעשות שימוש כלשהו בנשק זה, שנועד להוות רק פוליסת ביטוח מפני 'אושויץ 2'.