המוזיאון שנבחר בפייסבוק ובטוויטר כאחד משלושת המוזיאונים האהובים בעולם, לאחר ה- Moma בניו-יורק, ממוקם באזור החביב עלי ביותר בלונדון - אזור צ'לסי היוקרתי. בעברו של הרובע - התהילה לה זכה כשהבוטיקים שלו היו הראשונים שהכתיבו את צווי האופנה האנגלית ששלטה בשנות ה- 70 הסוערות. משם יצאה בשורת אופנת ה"מיני" של מארי קוואנט. דונה קאראן, אז עדיין דיילת אויר אמריקנית, הייתה מגיעה בטיסה כל סופ"ש לצ'לסי, רוכשת את החידושים האחרונים ומוכרת אותם. מכאן החלה הקריירה שלה כמעצבת לנסוק, וראו איפה היא כיום... גם כיום, לא תמצאו בין המסתובבים שם בחנויות היוקרה ובבתי הקפה ה"איניים" את סוג התיירים המחפשים מציאות. כאן ניתן לראות מהו "קלאס" אנגלי. וכמו-כן גלרית סאאצ'י: איכותית, מרהיבה בתוך הבנין המלכותי, לא ענקית ומעייפת כמו גדולי המוזיאונים, אך נחרצת באיכות מוצגיה ותערוכותיה המתחלפות. על תרומתו לאמנות הבריטית זכה סאאצ'י בתואר לורד. בביקורי האחרון בלונדון התענגתי ללא מצרים על התערוכות שמוצגות כעת בגלריה סאאצ'י. התערוכה המרכזית היא: New Order: British Art Today. כל אמן מתוך 17 המציגים מרתק את עיני הצופים בסגנונו. הסגנונות מגוונים, אך הבשורה אחידה: הציור לא מת, המכחול הוא עדיין המלך, בעוד השפעות העבר בתולדות האמנות ניכרות גם בחדשניות שבעבודות. כמו למשל הקשר של צ'ארלי בילינגהאם לקריקטורות מהמאה השמונה עשרה של קרויקשאנק וגילארוי, מהתקופה בה התקשטו כולם בפאות ענקיות, כובעים מקושטים בנוצות, והכל היה מגונדר ועמוס. כאנטיתזה לתקופה ההיא מצייר בילינגהאם קריקטורות של חלקי גוף, כמו אחוריים, שלי הזכירו את האיורים לספר על מקס ומוריץ מילדותי. -ציוריו ממש מקסימים ומלאי הומור. ונדי מאייר בפסליה שחלקם עשויים מראשי בובות משחק וחלקם מבדים, והמוטיב המשותף לכולם מלבד נושא המשפחה - הוא המחטים הענקיות הנעוצות בבדים -מה שמעיד על האלימות המצויה גם בתוך התמימות של הילדות. כי המחטים עלולות להינעץ בהורים. הדמות של האשה קטנת הקומה שראשה מבצבץ מכרית ענקית שמשמשת לנעיצת התופרת את המחטים - גורמת להלמות לב. אתה חושב בשניה הראשונה שזו גמדה, ואח"כ מקשר אותה לפסלי האדם המוקטנים שנראים במוזיאונים ובגלריות פרי יצירת אמן נודע בן זמננו. אך למאייר יש מסר בפסליה, בעוד שלקודם יש רק אפקט צורני. רפאל זביטובסקי יליד פולין החי ויוצר בלונדון כמו כל האמנים בתערוכה, גם אם נולדו בישראל או בספרד, משתמש באייקונים מהמיתולוגיה הנוצרית, כמו ישו, מריה, יהודה איש קריות ועד לאפיפיורים בני זמננו. בציוריו הוא אינו נכנס לפרטי הדיוקנאות אלא לחומריות של הדמות בשפע הנחות הצבע, אך מסמן את הקדושה שאופפת את דמותם, כשהוא מצייר במכחול רחב את ההילה סביב ראשם ולעיתים גם גופם. גיא רושה בתגובה לאירועים עכשווים כמו הנישואים המלכותיים ב-2011, צייר חלקי גוף, ישבנים עם ערווה, כביטוי להרמוניה בין בני הזוג, ולרצון לענג ולגרום הנאה לפרטנר. מה שמצטייר כמו פגישת אוהבים. ציורו הכמעט מופשט והמעודן מדגים כיצד המציאות משתנה בהתאם לחפצו של האמן. לעומתו, תדומיניק מ-לוטון - (שמו מושפע משמות המאסטרים האיטלקים הגדולים שנקבע על-פי שם עיר הולדתם), לועג למרגרט תאצ'ר, רוה"מ הבריטית הנערצת, בהצטלמו לבוש בדמותה, יושב על גבי כסא גלגלים: כביקורת על העוול שגרמה מדיניתה לדעתו לבריטים, וראו לאן זה הוביל אותם. בתערוכה מוצגים צילומי סטילס מתוך סרט שעשה. נתן קאש דוידסון בחר בהנרי השמיני ותפארת העבר כנושא לציוריו הסרקסטיים. בציורו נראה הנרי ה-8 עם כתפיים מוגזמות להפליא ברוחבן, שרשרת הזהב המשתלשת עד לבטנו בוהקת כאילו הזוהר שלה הוא הסמל לשלטונו, וראש אשה ערוף (איזכור לאן בוליין, רעיתו השניה שנערפה) מוחזק בידי יד נעלמה מאחורי גופו. כל הציור עמוס בפרטים, וההגזמות שבו מעצימות את הסרקזם שבציורו המרשים במיוחד. התערוכה אינה מכילה רק ציורים. יש בה פסלים מינימליסטיים שהקשר למינימליזם האמריקני שרווח בשנות הששים והשבעים חילחל לאמנים הצעירים כאן. גם יצירות של חפצים מהיומיום המוגדלים למימדים לא ריאליסטיים, של ג'יימס קאפר, והמזכירים את קלאס אולדנברג האמריקני, אך עשויים כולם מתכת, בשונה מאלה של אולדנברג. כל מי שמזדמן ללונדון בקיץ זה, עד ה-29.9.2013, כדאי וראוי שיגש לגלריה סאאצ'י וירווה את עצמו במידע על מה שקורה היום בבירת הממלכה המאוחדת. רענן, אמנותי ומרתק במיוחד.