השופט: ליאור ברינגר, בית משפט השלום באילת המועד: יום שלישי, 4.6.13, שעה 09:15 הנושא: תביעות קטנות אילת עיר קטנה, מה שאומר שהשופט ליאור ברינגר מכיר היטב את הזירות בהן התרחשו האירועים הנדונים בפניו. זה ניכר כבר בתיק הראשון: תביעה של נהג מונית נגד נהג משאית שלטענתו פגע ברכבו וגרם לה נזק. התאונה התרחשה בכיכר התיירות, וברינגר מתייחס מיד לנתיבים במקום כדי להבין מה אירע. בשילוב של פורמליות וחוסר פורמליות, ברינגר מאפשר לצדדים לעמוד בחלק של ספסלי הקהל, אם כי הקלדנית מקפידה לכתוב את כל מה שרלוונטי. הוא מקשיב בסבלנות ומשתיק את הנתבע כאשר זה מנסה להתערב בדבריו של התובע.
את פסק הדין נותן ברינגר בו במקום. מאחר שכאמור הוא מכיר אישית את זירת התאונה, הוא יודע שנהג המונית היה צריך לתת זכות קדימה לנהג המשאית, ולכן הסבירות היא שדווקא התובע גרם לתאונה. ברינגר דוחה את התביעה ומחייב את נהג המונית בתשלום הוצאות של 500 שקל. כל העסק לקח עשר דקות. יעברו עוד כמה דקות עד שנהג המונית יגלה את התוצאה, ואז ייצא מהאולם תוך שהוא מסנן "גם רצח וגם"; ברינגר יחייך לעצמו.
"אולי תקח אוהל או אכסניה" התיק הבא הוא תביעה של אורח במלון אילתי נגד המלון, בטענה לשורה של ליקויים שגרמו לכך שחופשתו נהרסה. את המלון מייצגים מנכ"ל החברה ומנכ"ל המלון, וברינגר מבקש שהאחרון ידבר משום שהוא טיפל באותו לקוח. ברינגר בקיא בפרטי התביעה, מזגזג בשאלותיו בין הצדדים וכך בודק את הטענות ההדדיות. כחלק מאותה אווירה לא-פורמלית, ברינגר מאפשר גם לחותנו של התובע - שהיה איתו בחופשה - להגיד כמה מילים.
עד מהרה מגיע ברינגר למסקנה, שהמחלוקת העיקרית היא בשאלה האם המלון הציע בזמן אמת לאורח לעזוב לאחר לילה אחד בלי דמי ביטול. "יכולת באותו רגע לעזוב, וברגע שהחלטת להישאר - אתה לא יכול לבקש את הכסף", מסביר ברינגר לתובע. "ישנת במלון הזה, אכלת במלון הזה. הבחירה שלך הייתה להישאר". התובע תוהה: "לאן הייתי עוזב? לא היה שום מלון והייתי צריך להוסיף כסף. אבא של אשתי נכה, יש לנו ילד בן שנה, אשתי הייתה בהריון".
אחרי רבע שעה מכתיב ברינגר פסק דין. במבט ראשון נראה תמוה שהוא לא עושה את מה שעושים בדרך כלל שופטי התביעות הקטנות: מציעים לצדדים לצאת החוצה ולנסות להתפשר. אך עד מהרה מתבררת הסיבה לכך. לשונו של ברינגר בפסק דינו גם היא לא-פורמלית: "כל הסיפור הזה לא בא בכתב התביעה", "לא מדובר בחדר שלא ניתן לחיות בו או במשהו כזה". התובע והנתבע מדברים, ברינגר לא מגיב וממשיך להכתיב בקול חרישי.
בשורה התחתונה מזכה ברינגר את התובע בפיצוי של 1,000 שקל בלבד, כפי שהוא אומר לצדדים עם סיום ההכתבה. "מדובר במלון זול, לא מן היקרים", הוא מסביר לתובע. הלה אומר שלאותו מלון יש ארבעה כוכבים, אבל כבר אמרנו שברינגר מכיר היטב את הזירות: "הכוכבים זה לא העניין, אלא המחיר. אם היית הולך לשורה השנייה של המלונות, היית משלם 7,000 שקל, וזה לא שאני עושה להם פרסומת. אולי תשקול בפעם הבאה לקחת אוהל או אכסניה, ולא בשיא העונה". התובע: "יום ההולדת של אשתי הוא באוגוסט". ברינגר: "תחגגו בדרך אחרת".
התובע אומר שבא מעפולה, שילם על טיסות והפסיד יום עבודה. ברינגר משיב: "לא על כל דבר צריך לתבוע. צריך לשמור את בית המשפט לעניינים עקרוניים. יש התאחדות המלונות, יש משרד התמ"ת, יש המועצה להגנת הצרכן. לא כל דבר זה בית המשפט". התובע אומר שפנה לגופים אלו, אך הללו לא יכלו לעשות דבר משום שהמלון לא ענה להם. ברינגר: "אז תפנה לעיתון, לא על המלון אלא על הגופים האלה: תראה איזה מין גוף זה, שלא מתייחסים אליו. אדוני צריך להבין מה זה בית משפט. לא לכל דבר זה מיועד. לא בכל דבר צריך לרוץ לבית המשפט". התובע: "בשביל זה יש בית משפט". ברינגר: "לא בשביל זה; אולי באמריקה". אפשר לומר שברינגר בזבז כמה דקות על השיעור הזה, אך בהחלט חשוב היה להעביר את המסר.
"לפעמים דופקים אותך" בתיק הבא מופיע רק התובע, שכן הוא לא הצליח למצוא את הנתבע. מדובר בבעלי אכסניה באילת, שאחד מאורחיו סיפר לו שאיבד את ארנקו בים. הלב היהודי התעורר, בעלי האכסניה הלווה לו 3,500 שקל - ורק לאחר שהלה נעלם, התברר שמדובר בנוכל סדרתי. כמעט מובן מאליו, שהנסיונות לאתר אותו כדי למסור לו את כתב התביעה עלו בתוהו.
ברינגר מקפיד כיאות לבדוק במחשב האם היו אישורי מסירה ולמי. "יש פה אישור מסירה וחתימה של אחד בדש, בן משפחה", הוא אומר. לאחר שבדק בתשומת לב את כל הפרטים, הכניס ברינגר לפרוטוקול את דברי התובע וקבע: "כתב התביעה נמסר לבן משפחתו של הנתבע, ולמרות זאת לא הוגש כתב הגנה ואין התייצבות. התיק קבוע ל-09:30 ועכשיו 10:03". לאור זאת מקבל ברינגר את התביעה במלואה (3,500 שקל) ומחייב את הנתבע גם בתשלום הוצאות בסך 2,000 שקל.
ברינגר פונה לתובע: "עכשיו תנסה בהוצאה לפועל, אם יצליח לך", אם כי מתנועת ראשו של ברינגר עולה שהוא ממש בטוח שההוצאה לפועל תצליח במקום בו כולם נכשלו. "ככה זה בחיים", הוא מנסה לנחם את התובע, "לפעמים דופקים אותך. לא נמות מזה. לפחות נשארת עם הרגשה טובה", של הרצון הכן לעשות מעשה טוב.
השורה התחתונה: שופט החי בתוך עמו, במובן החיובי של הביטוי. מאזן בצורה נאה בין שמירה על ההליך התקין לבין חוסר פורמליות, תוך ניצול הידע האישי-שיפוטי שלו על המתרחש באילת. יעילות: 9. מזג שיפוטי: 9. 