עדיין לא יצא לכם לראות את ההצגה "חמישה קילו סוכר" בהאנגר של "גשר"? הפסדתם המון. כי מבחינתי זאת אחת ההצגות הטובות ביותר שראיתי ב-20 השנים האחרונות. ההצגה מאלצת אותך להתנתק ממשענת של הכיסא ומרתקת אותך למתרחש על הבמה כבר בדקות הראשונות שלה. באופן פרדוקסלי דווקא לא קורה שם הרבה. השחקן שמזדהה בשם גור יוצא לקדמת הבמה ופונה לקהל בהצהרה לפיה זאת לא יצירה אמנותית אלא סיפור אמיתי שאין בו שמץ של המצאה. מסיבה זאת, מסביר גור, הוא מופיע על הבמה בשמו האמיתי וכהוכחה מציע ליושבי השורה הראשונה להציץ לתוך תעודת הזהות שלו ולוודא שהוא - אותו גור קורן שחתום כמחבר המחזה, נשבע שאין בטקסט שלו מילה שהוא המציא או הוסיף כדי לבדר את הקהל. ואנחנו אכן זקוקים לשבועה זאת - כי מיד לאחר מכן מתחילים להתחולל נגד עינינו דברים בדיונים ומוזרים ביותר: הגיבור פוגש דמות אחרת שכבר פרשה לעולם שכולו טוב, מנהל איתה שיחה ומקבל משימה... וכאן אני נוגע בהישג העיקרי של ההצגה בעיניי: יצירת הדמות שהיא בעצם הגיבור הראשי שלא ממש מופיע על הבמה. יוצרים אותו שאר השחקנים - רונה בקרמן, ציון אשכנזי, יובל ינאי, נועה קולר ואחרים - בחלל שבין במה לאולם תוך פעולה שהייתי מושל אותה ליצירת פסל הולוגרפי. והדמות בסופו של דבר יוצאת לא פחות "מציאותית", הייתי אומר כמעט "חומרית" - מאשר שאר הדמויות. לא "אשרוף" לכם את הסיפור, רק אגלה שבתחילת ההצגה הגיבור מקבל משימה לכאורה קלה אשר בהמשך מתבררת כי היא בלתי ישימה מבחינתו, ובכל זאת הוא מקדיש מאמץ מרבי כדי לבצעה. במסעו הגיבור פוגש מגוון רחב של אנשים. הדבר מאפשר לתיאטרון להציג "חתך" של החברה הישראלית, לפרוס לפנינו גלריה ססגונית של דמויות שמוכרות לנו בנוף הישראלי. נוסף לכך כל מפגש כזה מגלה לנו פן נוסף של הגיבור הראשי "הנאלם". מצד שני מאפשר לשחקנים להפגין את הכישרון התיאטרלי שלהם. קסם ההצגה הוא בכך שבסינתזה מלאה עם הקו שנבחר בהתחלה משתתפי ההצגה מנהלים אתנו דו-שיח חופשי על המתרחש, מראים בכנות את המריבות האומנותיות, מוסריות ואפילו אינטרסנטיות קטנוניות שלהם. לגימיק האמנותי הזה אני קורא: "הזמנת הקהל לשולחן העבודה של היוצר" (או - "למטבחו" - אם תרצו). התיאטרון באופן אמיץ מזמין את הצופים להציץ לתוך התהליך הקסום הנקרא "יצירה אמנותית". בפשטות לכאורה, בנאיביות מחושבת היוצרים מגלים לנו את צד הביטנה של ההצגה, את "התפרם" שלה שבדרך כלל מנסים להסתיר תוך מאמץ עילאי. באופן גלוי מספרים איזו התלבטויות ליוו אותם במהלך הכתיבה והבימוי. הם כאילו בעצמם נותנים ציונים מהצד למחזה, לסצנות, לתפאורה, מפסיקים "מרוץ ההצגה", כדי לריב, לפרגן או לבקר. גור הגיבור, כמו בחזרות, פונה לתאורן, מתחלף ברפליקות שלא שייכות למחזה עם הגיבורים הנוספים וכו'. כל זה נעשה בגבולות של טעם טוב, במינון שלא מעורר שעמום. המבנה מאפשר ליצור לא מעט סיטואציות הומוריסטיות, רפליקות מצחיקות. הצגה מלאת הומור, קריצות, חיוכים. בדיון שנערך לפני זמן מה אחרי ההצגה היו כאלה שהביעו אי-שביעות רצון ממספר סצנות אשר נראו להם "ארוטיות" מדי. יש קריטריון ברור לשימוש לגיטימי או פסול ב"חומרים רגישים" מסוג זה. ובמקרה של "חמישה קילו סוכר" הסצנות האלה הכרחיות משום שהן - חלק טבעי ובלתי נפרד ממערכת האמצעים הפיגורטיביים. התעניינות מופרזת לכאורה בחזהה של אחת הגיבורות מצדו של הגיבור האחר - פרט הכרחי כי אנחנו חייבים לראות את הנטיות של הגיבור כדי לעמוד על גודל ההקרבה שלו למען ההצלחה במשימתו. בלי המחשה של סדר העדיפויות שלו הסיטואציה נשארת בגדר ספקולציות. שלא לדבר על צבעים נוספים שמוסיפות סצנות אלה לדמותו של "הגיבור ההולוגרפי". ייחודה של ההצגה היא בהרמוניה מושלמת שבין המחזה להצגה. כשועל ותיק באולמות התיאטרון אני יודע לזהות מיד איפה בהצגה תרומתו של המחזאי, איפה - "העבודה" של הבמאי (בימוי: יבגני אריה), איפה השקעתם של השחקנים. ואני מודה שב"חמישה קילו סוכר" לא הצלחתי להבחין בגבול בין התחומים. נוצר אצלי רושם שהמחזה נכתב תוך כדי החזרות, והחזרות התנהלו תוך כדי הכתיבה. כי לא פעם במהלך ההצגה אמרתי לעצמי שלא יתכן שהקטע הזה נכתב זמן רב לפני שנמצא פרוש בימתי בשבילו, ושהמסע הזה של השחקן לא צוין במחזה מראש... אין סדקים בין התחכומים, לא הצלחתי להכניס סיכה. ההרגשה כאילו המחזאי והבמאי הצליחו לחבור לגוף אחד וילדו יצירה משובחת ומושלמת. ולא נשאר לי אלא לחזור שוב: ההצגה הטובה ביותר שראיתי בשנים אחרונות. יחד עם כל השבחים ומחמאות, יש לי הסתייגות אחת. התאכזבתי קלות כשלא התממשה הציפייה שלי כאשר 5 השקיות של סוכר, אותן הגיבורים תלו באופן מופגן וחגיגי בתחילת ההצגה - לא שיחקו בהמשך תפקיד כלשהו. חבל שלא מומש הפוטנציאל הטמון בהן, הן נשארו בין הארץ לשמיים במערכת המטפורות של ההצגה. הרי לא לחינם הן מופיעות גם בכותרת... ולפני שאסיים, אדגיש: למרות כל מה שכתבתי קודם זאת לא הצגה ריאליסטית מאוסה. תמיד מסקרן לדעת מה קורה בעולמות אחרים... אני מתאר לעצמי שבשלב זה אתם הלכתם לאיבוד עם "האמיתי" ו"ההולוגרפי" ו"העולם הבא", עם התפרים הגלויים והנסתרים... לא יכול לעזור לכם כי אין לי רשות להחליף את התיאטרון ובמקומו לספר את סיפורו - לכו ותראו את ההצגה בעצמכם.