הבימאי עמרי ניצן, בבחירת השחקנים האולטימטיביים, מעמיד כאן מקבת - בשר ודם, בעיקר דם, שדווקא משום נצחונותיו בקרב, והצלחתו למגר את אויבי המלך, ומשום התהילה בה זכה - מבזיק בו הרעיון למלוך בעצמו. ובאקלים בו מלכים נרצחים על-מנת להחליפם - הוא עושה זאת בעידודה של אשתו, הליידי, ורוצח את המלך במו ידיו. גיל פרנק (האידיאלי בבחירתו כמקבת), תחילה בהיסוס, אך תוך הישענות על רעייתו הנוקטת במושג "תהיה גבר", רוצח בדמי ליל את המלך שבא להתארח בביתו. האם עובדת היות הזוג חסרי צאצאים יש בה להעיד על חוסר אונותו, שעליה הוא מחפה ברציחות? או שמא זה תפקיד האישה בהיסטוריה, להיות הקטליזטור של בעלה, כדי שיזכה בקידום? גיל פרנק, תמיד מלך על הבמה, רווי קסם מלכותי גברי השולט בכל הסובבים אותו, וחורץ את גורלותיהם. אך לא רק זאת. הוא גם הולך ומתגלה לעינינו על כל תסכוליו וחולשותיו, ובכך הבימאי הופך כאן לפסיכולוג המנתח באיזמל את הדמות, שכבה אחר שכבה, רקמה אחר רקמה. למעשה, רק באקט הראשון מקבת טובל באופן מעשי את ידיו בדם. בכל מעשי הקטל האחרים, בהם הוא מנקה את השטח מכל מתחרים אפשריים, הוא שולח אחרים לעשות זאת. כמו בטרגדיות היווניות, מעשי הקטל לא נראים על הבמה, ורק כפות ידיים נוטפות דם, או חלקי בגד המגואלים בו, הם העדות היחידה למתרחש מחוץ לבמה. הדמויות בסיפור הולכות ונעלמות, רוח הגיבורים הולכת ונחשפת בכל תסכוליה, והמונולוגים של מקבת והליידי, במיוחד כשהיא מאבדת את שפיותה, ולפני מותה, חודרים ללב ומצמררים, ומהווים כעין צילום רנטגן לתוך רקמות המוח והלב של הדמויות; כאילו הבימאי מוריד מהן את העור, וחושף בפנינו את כל רקמות גופם המדממות ומתבוססות בהתלבטויותיהן (כמו בתערוכת "Bodies" שסבבה בעולם וגם כאן). אך הדרך היא חד-כיוונית. מקבת אינו יכול לחזור בו מהקו שהתווה לעצמו, ושמדרדר אותו עד לסוף האיום. כך גם רעייתו, שנופלת יחד עמו לפח שטמנו להם שלוש המכשפות בנבואתן שמקבת יהיה מלך. היא לא תכננה את גל הרציחות מלבד זו של דאנקן המלך, כי חשבה כאישה. בעוד הוא - כמצביא, איבד כל רגש, וחותר למטרה בקור רוח מקפיא, כשנבואת המכשפות נושפת בעורפו. ורק כשמסתבר לו שנבואתן שהוא ימלוך עד אשר יער בירנאם ינוע לעברו - כאשר זה מתממש כתכסיס בקרב שמולו - רק אז הוא חוזר למציאות ומקבל עליו את הקץ. אי-אפשר היה לבחור מישהי מתאימה יותר מרות אסרסאי להיות ליידי מקבת. דמותה החטובה, יופייה המדהים, קולה המרגש, משחקה השולט בכל ניע וזיע, והמלכותיות שהיא מקרינה, כל אלה מגלמים בה את הליידי האידיאלית. היא משחקת בבעלה כמו בפיון בשחמט, תוך ניצול קסמיה מצד אחד, ומאידך-גיסא נגיעה בנקודה הרגישה שלו כגבר - בגבריות, ומה דרוש כדי להוכיחה. היא למעשה לא פחות ממקבת, ולעיתים יותר, המנוף והמניע לכל הטרגדיה, ובמשחקה הופכת להיות הגיבורה הטראגית הראשית.