יצירותיהם של הסופרים הישראלים הירושלמים הם הצד החזק בספרות הישראלית המודרנית והעכשווית. סיפוריהם של חיים באר, יוסל בירשטיין, יהושע בר יוסף,
עמוס עוז ואחרים, שאובים מחיי העיר העתיקה והחדשה, מלאים בעסיס הרוח הירושלמית שאין דומה לה. מעל כל אלה, הרי הזיקה העמוקה שיש בעגנון לאלמנטים היהודיים הטיפוסים, שמהווים עוגני יצירתו, כמו אצל יצחק בשביס זינגר ואהרון אפלפלד, זיקה זאת מעניקה לסיפוריו חיבור עמוק ומרגש עם קוראי סיפוריו וצופי המחזות שנעשו על פיהם.
מכיוון שהחאן הירושלמי נקט בסגנון התמציתי, המרוכז והמזוקק של תאור הדברים, תוך המחשה נהדרת בידי שלושת השחקנים המבריקים, ובתוספת בובת הזקנה ושני החתולים שאותם ביים השחקן והבימאי עופר עמרם - סגנון זה לוכד את הצופה תחת כנפיו ומכניס אותו לאווירה הירושלמית הקסומה של תחילת המאה העשרים. הסיפור התאורי של עגנון, שממעיט בדיאלוגים ומתרכז בהלכי הרוח של הגיבור-הסופר שחזר לירושלים לאחר שנים בחו”ל, מקבל עוצמה מהמשחק המרשים של השחקנים, ומהדיאלוגים בין הבובה-הזקנה המופעלת בידי תמר אלקן, שאינה מסתפקת בקולה, אלא מביעה את רגשות הזקנה בפניה-שלה בכשרון בלתי רגיל.
הסופר, בן דמותו של עגנון, אותו מגלם יואב הימן ברגישות מירבית תוך נגיעה בלב כל צופה, נתקל בדמויות שונות בשוטטותו ברחובות ירושלים, לשם חיפוש למעשה של תכלית חייו. את כל הדמויות בהן פוגש הסופר, מגלם בעיקר יהויכין פרידלנדר הרבגוני, שמחליף צורה ואופי עם החלפת הבגד וההבעה. קולו החזק והברור מעניק משנה תוקף לכל דמות אותה הוא מגלם .כך הוא בדמות החכם שאליו מגיע הגיבור לאחר פגישתו עם הזקנה שהייתה פעם יפת מראה, תהילה. סגנון דיבורו של החכם הוא מעדן לשוני שכיום נדיר לשמוע כמותו. קצר ותמוה ולעיתים סתום - למי ששפתו של עגנון לא מוכרה וזרה לו. הוא גם מתפקד כרבנית זקנה, והסצינה של פגישת הסופר עם הרבנית יש לה טעם מיוחד, והיא מועשרת באיבזור בלתי רגיל ועשיר ברישומו.
פגישתו הראשונה של הסופר עם תהילה, הזקנה, שכולה עוטה סוד ואינה מרבה בשיחה עם הניקרים בדרכה, מהווה התחלה להמשך, לאט לאט בפגישות הנוספות, המקריות, לחשיפה בפניו של סיפור חייה הטראגי וסיבותיו. כל מה שהסובבים אותה יודעים עליה הוא - שהיא צדקת. (מתי שמעתם את המילה צדקת אם בכלל?). כך גם שאר אוצר המילים של עגנון, שהוא כה מזוכך, כה נאצל ומרהיב, שכנראה עבורו הוא קיבל את פרס הנובל לספרות בשעתו, יותר מאשר עבור הדרמות שבספריו. הוא הדוגמה ההפוכה למה שקורה כיום בתחום הספרות העברית, הכתובה בשפה "רזה", משובצת בשפע מילים שרק הניר יכול לשאת.
את עיצוב הבובות הנפלא יש לזקוף לזכותה של אמירה פנקס, את התלבושות - עיצר מאור צבר, את המוזיקה הנפלאה חיבר דניאל סלומון המוכשר, ואת התפאורה - נטשה טוכמן פוליאק בגישה של ראיה רחבה ומרשימה למרות השימוש הצנוע באביזרים. הסיפור מסתיים כמו פאזל שרק בסופה של השלמתו, מסתבר מדוע נפגשו השניים במקרה, או שמא יד הגורל מלמעלה כיוונה זאת.
חוויה נפלאה, שיוצאים עימה ברוממות הרוח ובטעם נפלא של עוד.
