דבר ראשון העטיפה. שחורה ברובה ורצועה באדום. אלה גוונים שמיד מכניסים אותך לתחושה של יצרים ושל דרמה, וכאן היא כובשת מיד את העין בהיותה מדויקת, מוקפדת ועשויה היטב. כבר נאמר לא פעם שעטיפה מוכרת ספר, רק אל יובן ממה שנאמר כאן שתשומת הלב ניתנה במקרה הזה לקליפה, כי זו יכולה בהחלט להכיל גם תוך שאינו של מה בכך. וזה בדיוק מה שיש בתוכה. וכאמור, תהיתי על שום מה נכתב כאן השיר הבא, האם נכתב מתוך איזו גחמה רומנטית, משהו שנקרה בדרכו של המשורר, או שמא יש כאן יותר מכך. גם אני, שנבטתי בארץ מוסלמית ידעתי כי יש סיפור כזה, ודומני גם שהשניים היו דודנים, אך הנה בא איש צעיר ממני בכך וכך שנים וכותב את שירו על האהבה העתיקה המוטרפת ההיא שקדמה בהרבה לרומיאו ויוליה הידועים כל כך.
בִּרְעוֹתָם יַחַד אֶת הַצֹּאן
דָּבְקָה נַפְשׁוֹ שֶׁל קַאיְס בְּלַּיְלָא
עוֹד בְּטֶרֶם צִמְחָה שָׁדַיִם
שָׁלֹשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה
שִׁירֵי אַהֲבָה חָרְזוּ לִכְבוֹדָהּ
וְזָכָה בְּלִּבָּה וְלֹא בְּיָדָהּ
אֵשׁ הָאַהֲבָה כִּלְתָה אֶת לִבּוֹ
אַךְ לִבּוֹ לֹא נָדַם
כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְעַנּוֹתוֹ
מְשֻׁגָּע הָלַךְ לַמִּדְבָּר
וְהָיָה מֵת בְּכָל שְׁקִיעָה
וְשָׁב לַחַיִּים עִם זְרִיחָה
עַד שֶׁמֵּת מֵאַהֲבָה
("מג'נון לילא", עמ' 15)
שני פנים עולים בתודעתי לשיר הזה: האחד והמובן של אהבה גדולה מאוד לאישה, שרק החידלון הסופי יכול לעצור אותה - והשני הוא החיים עצמם, שאכן רק החידלון הפיזי מפסיק אותם. והנה בא משורר שמוטרף על חייו, שנלחם עליהם, ואהבתו המוטרפת של אותו קַאיְס לאותה לַיְלָא מתנגנת בו כדבר שאין לו תחליף, כדבר שלא יכול לחלוף, וכשם שהוא נואש עם כל שקיעה של הגוף הריהו נעור ומזנק עם כל זריחה של הנפש. בכל מקרה, נראה כאילו חוסר הפשרה עם האהבה ועם החיים הם שהכתיבו, אם התכוון ובאם לאו, את שורות השיר השונה הזה. ואולי רק נדמה ששונה הוא. אולם בעוד שקאיס, על-פי הסיפור ההוא לא זכה להקים בית עם אהובתו, זכה גם זכה המשורר שלנו והוא דואג לאשש את ביתו.
לֹא יָרַשְׁנוּ אוֹתוֹ
בָּנִינוּ אוֹתוֹ בְּצַלְמֵנוּ
לֹא כְּבֵיִת מִדּוֹת
אַךְ מְרֻוַּח דַּיוֹ
לַהֲכִיל אֶת הַמְּשֻׁתָּף בֵּינֵינוּ
וְאֵת הַמֶּרְחָק
רִהַטְנוּ אוֹתוֹ בְּמִדָּה
שֶׁיִוָּתֵר חָלָל שֶׁל חֹפֶשׁ
תָּלִינוּ תְּמוּנוֹת אֲהוּבוֹת
שֶׁנֵּדַע מֵאַיִן הִגַּעְנוּ
יָצַרְנוּ מָקוֹם רַב לַסְּפָרִים
שֶׁיִּהְיֶה לְאָן לִבְרֹחַ
וְתָמִיד יֵשׁ בּוֹ זֵר פְּרָחִים
שֶׁצּוֹבֵעַ אֶת הַיּוֹם
לִפְעָמִים, גַּם כְּשֶׁאַתְּ בַּבַּיִת
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיִךְ
("בַּיִת", עֲמָ' 10)
ובדומה לאותה ערגה בלתי נדלית של קַאיְס לאהבתו הגדולה, כך גם המשורר שכאן באשר לאישה שאתו. כי גם כשהיא בבית הוא מתגעגע אליה, ומה עוד צריך כדי להצהיר אהבה שתהא עמוקה? אבל גם מה עוד צריך כדי לדעת על ההזדקקות, על הצורך הנפשי העז, על הכמיהה לרגש המופלא שהיא מעוררת בו? ומשֶכַּך, יש גם את הצורך באלו שורשים, שלא להיות מנותק, כמו בית שדריו נמים שקטים מתוך הידיעה שביתם איתן כי העמיקו בבניית יסודותיו. יום יום הוא רוצה או זקוק לביטחון הזה, והוא משחרר מעט כדי להעניק, והוא מרחיק מעט כדי לקבל, והוא יכול לומר לה ללכת רק כדי לדעת שעל-אף האמירה שלו אין היא הולכת לשום מקום. ואני אומר זאת, כי ניכר באהבתו שהיא סם חיים, ומשום עוצמתה הוא בא ומניח בה במיני צורות ספקות מעושים - רק כדי שהיא תזים אותם וכדי לחוש את ממשות קיומה.
אִם נְחַדֵּשׁ אֶת הַבְּרִית
נִקְבַּע לְיוֹם חֹרֶף זוֹעֵף
הָאוֹרְחִים יתבצרו בְּבָתֵּיהֶם
וְנִסַּע לְלֹא יַעַד
כְּשֶׁבָּרָד יַכֶּה בַּשְּׁמָשׁוֹת
וְאֵדִים יַעַטְפוּ חַלּוֹנוֹת
וּנְדַבֵּר בַּמֶרְחָק
הַנּוֹצָר עוֹד וָעוֹד
בָּרֶוַח הַצַּר
שֶׁבֵּין גּוּפֵינוּ
(בינינו, עמ' 9)
יחידה בעולמו. כך זה נראה, כך רוצה אותה, כך רוצה שתהיה בעבורו. גם כאשר יחדשו את הברית ביניהם - שוב הצורך באישוש אהבתה - ירצה אותה לבדה, בתוך טבע סוער שיגביר את הדרמה של היותם יחד ואת ההתחברות מחדש של נפשותיהם ברגע שיהיה בלתי נשכח. ואיזה טקס עצום יותר מברד שמכה בשמשות? אלו פרגודים מלאי יופי עוצמתי יוכלו להסתיר אותם יותר מאדים של הטבע שיכסו את הזגוגיות? ואיזו כמיהה עזה יותר מאותו רווח צר ומזרים תחושות שבין שני גופים משתוקקים השואפים לדבוק יחד? וכדרכו הוא לא שוכח לאפשר לה את המבחנים הקטנים, כדי שתבין כמה היא זקוקה לו כשם שהוא זקוק לה. כך הוא פותח בפניה את דלתות הבית, כשהוא מלא תקווה ואמונה כי הדרך הזאת סובבת כמעגל ומשיבה אותה אליו חזרה כשם שהלכה.
אִם שׁוּב תִּרְצִי
לְהִמָּלֵט מֵעַצְמֵךְ
וּתְבַקְּשִׁי לַךְ מִסְתּוֹר
דְּעִי לְךָ שֶׁהֵכַנְתִּי לְךָ מִקְלָט
כְּשֶׁתָּבוֹאִי
אֲשַׁכֵּן אוֹתָךְ
בֵּין זְרוֹעוֹתַי
(עיר מקלט, עמ' 19)
אֲנִי נוֹתֵן לַךְ שָׂדֶה בְּמַחְשְׁבוֹתַי
כֶּשֶׁאַתּ בּוֹחֶרֶת לֹא לִהְיוֹת בּוֹ
אֲנִי מַשְׁאִיר אוֹתוֹ פָּנוּי
מְחַכֶּה לְשׁוֹּבֵךְ
(מקומך, עמ' 18)
מישהו אמר פעם כי אהבתה הראשונה של האישה לגבר הוא הצחוק שאותו גבר יכול לגרום לה. וכמי שנראה שהוא מבין באהבה, הוא גם יודע מאין היא צומחת, איך היא נובטת. והיא אכן צוחקת. אולי בתחילת הדרך אינה מבינה, אבל הוא יודע בחושיו שכך הם פני הדברים: כי כאשר היא צוחקת, מרצון או שלא מרצון נולד לו הברק בעיניה, והוא יודע ומבין כי בסופו של דבר הצחוק שלה יביא אליו את אהבתה. כי הצחוק הוא שמחה, והשמחה היא אושרו של הרגע, וכאשר תחדור לתודעתה ההבנה שרגעים אלה של צחוק ושל שמחה ואושר הם בזכותו, וכי באו ממנו, תביא אותה נהִיית לבה אליו והיא תבקש אותו.
אִם פֶּלֶא הַדָּבָר בְּעֵינַיִךְ
שֶׁאַתְּ וַאֲנִי מִדְּבָרִים הַרְבֵּה
אֵין זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֶת אוֹהֶבֶת אוֹתִי
אוֹ מְאֹהֶבֶת בִּי
זֶה מִפְּנֵי שֶׁמִּבְּלִי מֵשִׂים
כְּשֶׁאַתְּ מְדַבֶּרֶת אִתִּי
אַת צוֹחֶקֶת
(כימיה, עמ' 17)
אבל יותר מפן אחד יש בספר. יש כאב שמסתתר ויש מורא ששוכן בין השורות ואי-אפשר להתעלם ממנו, ולפעמים עולה כל זה וצף מעלה על-אף הכול. הספר הראשון של אביחי קמחי, "רשומון סרטן", שנכתב בפרוזה דיבר על ועם מחלת הסרטן, שהיה צריך להילחם בה בעקשנות ובאומץ ולנצח אותה, וספר השירים "ללכת" שבא לאחר מכן לא היה חף מאותו פרק קשה ומאותה טראומה. זכרם של הדברים עדיין מובא בספר הזה, אינו ממהר להרפות, והוא מבקש מרעייתו-אהובתו שלא תניח לו. שתהיה תמיד לידו. כי אין לו כוונה להתרחק ממנה. לא עכשיו ואפשר גם שלא אחר כך.
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַוִי אוֹתִי בְּכָל מַסְּעוֹתַי
כָּךְ אֶתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיִךְ מְעַט פָּחוֹת,
פַּזְּרִי פְּתָקִים בַּחֲדָרִים
כִּתְבִי בָּהֶם עַד כַּמָּה אַת כְּמֵהָה אֵלַי
פְּעִימוֹת לִבִּי הָאַחֲרוֹנוֹת
יִפְּעֲמוּ לְצִדֵּךְ
אִם אֶחֱזֹר לְגִלְגּוּל נוֹסַף
אֶמְצָא אוֹתָךְ
(מסע בזמן, עמ' 18)
ואז באה ונוחתת הזכירה של אותו יום כיפור כפול ומכופל, אם זה של המלחמה ההיא בהיותו בוודאי חייל צעיר, ואם של מוצאי יום כיפור אחר, קשה עוד יותר, כאשר המחלה עינתה אותו. יום כיפור של המלחמה יכול להיום יום קל יותר, אם אפשר להתבטא כך. זהו יום סחוף ומוטרף שבו הטירוף מכה סביב ומהומת הקרב מקפיאה את המוח ואתה חלק מן הקרב לא מחוצה לו, והמחשבה נעצרת בפקודה של איזה אֵל קנא שאינו נמצא שם ברגע ההוא. ואולם יום כיפור של המחלה מוצא את האדם לבדו, מלחמתו היא מלחמת יחיד שבה העוצמות שמופעלות עליו חזקות ממנו, ואין מהומת קרב מסביבו שתוציא אותו מן הלבדיות שלו ומן התחושה שלוכדים אותו.
וְכָךְ בְּכָל יוֹם בְּחֹדֶשׁ הַחֶמְלָה
יוֹצֵאת מַחְשַׁבְתִּי לְאוֹתוֹ מוֹצָאֵי כְּפוֹר
בּוֹ מַלְאָךְ הַמָּוֶת הָפַךְ לְצִלִּי
וְשִׁנֵּי תַּנִּין נָקְשׁוּ עַל גֻּלְגַּלְתִּי,
וְחָשַׁשְׁתִּי יוֹתֵר מַאי פַּעַם
פֶּן אֲאַחֵר אֶת שְׁעַת הָרָצוֹן
"אֶל נוֹרָא עֲלִילָה הַמְצֵא לִי סִתְרָה"
וְשָׁמַעְתִּי אֶת הַשְּׁבָרִים
מְאַחִים אֶת הַשֶּׁבֶר שֶׁבִּי
וּבַתְּרוּעָה
בַּקָּשָׁתִי לְהֵחָתֵם לְחָיַיִם
(מתוך שברים, עמ' 38)
ואכן לחיים נחתם, וכך קם אדם כעוף החול ויוצא מן החשיכה שהיה נתון בה, ואולי הוא אדם אחר. ואם הוא אחר אפשר גם שכל הדברים נעשו אחרים, והאורות נעשו שונים, והצלילים נעשו שונים, ויש תהודה פנימית לדברים, והמחשבות נשמעות מבפנים ואולי בתוך התהליך הקשה ההוא נברא משורר. כי כמו לפתע יש בו מבוע של כתיבה, והוא נובע והשירה דוחפת מאחור אל האור שלפנים, ונוצר בו קול שנשמע כקול מיוחד לו. ויש בו את חוכמת הכאב, ואת רטט החרדה שנותרה, ואת הכוח הגדול בידיעה שגבַר ועכשיו הוא יכול לנהוג בחיים בציניות הרצויה, ואולי גם הנדרשת לו. והוא אומר עוד, באותה ציניות שלו שכמעט מעוררת צחוק, שמכה בפחדים ויש בה קסם כואב ומלא תקווה:
הִגַּעְתִּי לְיָדִי הֲבָנָה
שֶׁהַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁתִּמְנַע
אֶת מוֹתִי הַוַּדָּאִי
הִיא לְבַקֵּשׁ מִכֶּם, מַכָּרַי וַחֲבֵרַי
לֹא לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַשְּׁמוּעָה
וְלֹא לְהַגִּיעַ לְהַלְוָיָה
(מתוך "שמועה", עמ' 45)
אומַר כי יש חלקים נוספים וחשובים בספר אך אי-אפשר להכיל את כולו, את כולם. ויש בו דברים על החיים שמחוצה לעצמו, ודברים על פוליטיקה, ועל יהודים וערבים, ועל מלחמה וצבאיות וגם על ירושלים ועל בית הוריו. לרגע אינו שוכח היכן הוא חי, ואינו שוכח לומר את מה שמעיק עליו, על מה שרואות עיניו מסביבו, ועל מה שמבין בשכלו ובלבו. ואולם אני כתבתי על השירים שכאילו שלחו ידם מתוך הדפים ונגעו בי, ועדיין גם לא על כל אלה. עם זאת איני יכול שלא להביא, בסיום הרשימה, מעט גם מן הטעם האחר שבספר, או לפחות שלא להעתיק לכאן את השיר הבא, על האמירה הברורה שבו. ("מנהיגות", עמ' 74):
תְּנוּ רַבָּנָן הִלְכוֹת מַנְהִיגוֹת
וְהִתְפַּלְּלוּ בַּהֲלָכוֹת וּבְדִינִים
עַד שֶׁאָמַר רַב -
בְּעִוְרוֹנְכֶם אַתֶּם מְיַחֲסִים חָכְמָה נִסְתֶּרֶת
לַאֲנָשִׁים הַמִּתְנַסְחִים בִּרְהִיטוּת וּבְתִחְכּוּם
(בִּמְיֻחָד כַּאֲשֶׁר הֵם עוֹשִׂים זֹאת בְּאַנְגְּלִית)
גַּם כְּשֶׁהֵם מוֹבִילִים אֶתְכֶם אֶל פִּי הַתְּהוֹם
בָּעֵינַיִם מְכֻסּוֹת"
וְלֹא פָּרְצָה מַחֲלֹקֶת
וּבֵרְכוּ אֶת בִּרְכַת הַשַּׁחַר
- אביחי קמחי, "לנווט לבד בחושך", שירים, "כרמל-עמדה" 2013, 75 עמודים.B
