פרסונה בהבימה היא הצגה עם ייחוס מכמה כיוונים. היא נכתבה על-ידי אינגמר ברגמן בשנות השישים על-פי מחזה של סטרינדברג בשם "היותר חזקה". ברגמן עשה ממנה סרט שיצא לאקרנים בשנת 1966 בהשתתפות ליב אולמן וביבי אנדרסון, והוסיף נדבך משמעותי לקולנוע החדש של שנות השישים לצד הבמאים אלן רנה, פדריקו פליני אנטוניוני וכמובן ברגמן. ברגמן, קנה את עולמו לנצח בסדרה של סרטים ייחודיים שהפכו לנכס צאן ברזל של הקולנוע האירופי והעולמי. רשימת הסרטים של ברגמן היא רשימת סרטי ענק כל אחד חד פעמי בדורו ובתולדות הקולנוע ( החותם השביעי, תותי בר, פרסונה, מעיין הבתולין, שעת הזאבים ועוד). הייחוס הנוסף של ההצגה פרסונה בהבימה הוא היותה הצגה של שיתוף פעולה בין תיאטרון הבימה ותיאטרון רזינדס במינכן. שתי השחקניות הראשיות בהצגה הן יבגניה דודינה ויוליאנה קוהלר. המחזה תורגם על-ידי ליזי עובד שיה ובוים על-ידי אמלי נימאייר כל היוצרים מאחורי הקלעים שייכים לתיאטרון הגרמני וההצגה מוצגת לסירוגין בישראל ובגרמניה בעברית ובגרמנית. על הבמה ישנם שלושה שחקנים. שחקן אחד (אלון נוימן) לבוש שחור ושתי שחקניות לבושות שחור. האחת, אליזבט פוגלר, (יוהאנה קוהלר), אצילה אלגנטית במראיה בתנועותיה ובתלבושת השחורה, היא שחקנית תיאטרון הסובלת מהתמוטטות עצבים המתבטאת בשתיקה טוטאלית. השנייה לבושה שחור נראית פשוטה יותר, אצילה פחות, "כפרית" יותר, היא האחות המטפלת בשחקנית החולה. שמה של האחות הוא אלמה שפרושו נשמה (יבגניה דודינה). המחזה הוא מחזה סוריאליסטי שמנסה לפענח את מהות מחלת הנפש, או ההתמוטטות הזמנית, או הקבועה של הנפש. היחסים בין שתי הנשים מייצגים בין השאר את הטיפול הפסיכולוגי שבשנות השישים תפש לו מעמד של קבע בעולם המערבי, שיטות הטיפול, הפסיכואנליזה ושאר השיטות נרמזות ביחסים של השחקנית החולה והשותקת והמטפלת הפטפטנית והסובלת מתחושת נחיתות. על הבמה שלושה מכשירי רדיו המשמיעים קולות ומוזיקה שמשמשים השלמה למונולוגים של האחות המטפלת או של המספר אלון נוימן ומלווים את השתיקה של השחקנית החולה. לקולות ולמוזיקה יש תפקיד ביצירת אווירת החלום הדיכאון והבדידות שעל הבמה. אלון נוימן הוא שחקן מצוין בעל נוכחות, שמייצר אצל הצופה רעב לראות אותו עוד ובתפקידים אחרים. השחקנית הגרמנייה, יוליאנה קוהלר עושה תפקיד מרשים ודומיננטי בתנועות, בהליכה, בישיבה, בשכיבה, בהטיית ראש במתיחת צוואר בשתיקה מעליבה, מביכה וכואבת. יבגניה דודינה שרוב הטקסט בפיה, היא זו שמחזיקה את ההצגה על כתפיה ומובילה את ההשתלשלות של ההצגה שעיקרה הוא חידלון, עלבון, צער, ויחסי חילופים בין אישיות אחת לשנייה. ההעברה של פרסונה מסרט למחזה, משייכת את פרסונה לקבוצת מחזות קלסיים מהמאה ה-20 , כאשר מעשור לעשור יהיה תמיד בפרסונה מרחב לפרשנות נפשית של יחסי אנוש עם עצמו ועם זולתו.