קוששתי לי כמה זרדי פנאי ונסעתי אל מעבר להרי עזריאלי, להיכל הקולנוע, לראות את 'אל הפלא' של טרנס מאליק. התרגשותי הטביעה את שמחתה באייס-קופי. כבר זמן רב מדי היא כלואה בגולאג השִגרה. "אני לא יודעת איך הסרט, אבל הפרוספקט שלו צריך לקבל אוסקר", הערתי. "אני שמחה שהצלחת לברוח מהפרבר שלך", חייכה חברתי. "הוא רדף אחריי עד גשר ההלכה", נאנחתי.
"האהבה בתוכי ושנינו בתוך האהבה", לחשה קריינית-הסרט בצרפתית מהורהרת, כאשר על המסך נראו גבר ואישה רצים בחוף סגרירי, ותמונת פתיחה זו הספיקה לי כדי להבין שנפלתי על סרט שהוא פיוט חלול ורק יומרתו אָפוּצָה. הזוג היפה והמעוצב המשיך לרחף בין חופים וארמונות אירופיים מבלי להחליף מילה, בְּמָה שנראה כמו הפרסומת הארוכה בעולם לשמפו או בושם.
לקראת הדקה העשירית החלו צופים לזלוג. "אולי נתאשפז החוצה?", לחשתי לחברתי ביטוי אמריקני מזויף. "את שוב מנסה לתרגם ביטויים שלא קיימים?", עלתה עליי. "בואי נחכה קצת, ביומרנות של הסרט יש דווקא משהו משעשע", לחשה באופטימיות מרושעת.
ישבתי כמי שכפאה המיזוג. פה ושם האולם התקרח, אך רוב הקהל נשאר, אם משום שרצה תמורה לכרטיס ואם משום שלא היה לו משהו טוב יותר לעשות. גם בסרט הקודם של במאי זה, נזכרתי, הגיבורות מרחפות ללא הרף בחוף או בשדות, וגם שם מנסה הקריינוּת להישמע קיומית-פיוטית אך מדיפה פאתוס עקר. איך נפלתי שוב במלכודת? חצי שעה לפני הסוף נשברנו. "זה ממש מרגריט דיראס לעניים", אמרתי. "האמריקנים לא שמעו אפילו על דיראס, אז בשבילם זו יצירה על רמה", הפטירה חברתי.
בבית, ערוץ 10 נראה פתאום ידידותי להפליא. רעשנותו נראתה לי גלוית-לב ותנופתית. הוולגריות נראתה מבדחת. איזה יופי של ערוץ! התפעלתי. אין בו לחישות פטאליות, והנשים לא מרחפות בין אניצי שמש, אלא סתם רובצות על ספה ומקללות את הבעל. איזה יופי של ערוץ! הוא נטול כל יומרה לחשמֵל את התודעה, אותו מוליך-על של מחשבות, רגשות וקטנוניוּת. הכלבים הביטו בי בדאגה. הרי אם אני שולחת את כל חיבתי אל המסך, מה יישאר בשבילם?
ישבתי והתמוגגתי מערוץ 10, על שאינו מקדיר עצמו כדי להישמע עמוק, עד שגיא פינס שידר אייטם על ישראלי שמצלם סדרה בחופי ברזיל, סאו דה פאו או להפך. חולות זהב, אוקיינוס, מנגו והמון חוטיני (בגד ים אלחוטי הוא כנראה מחוץ לחוק). "אחי, זה חלום", אמר חייל משוחרר לחברו, וחלומו נראה לי כסיוט. צפיפות, שיזוף עד עומק הטחול, שלושה ישראלים בכל רגב מים מרובע, ואיש מהרובצים, תפסתי מה מפריע לי באמת, לא קורא אפילו קונטרס. אין פלא שהסופר היהודי סטפן צוויג התאבד בברזיל, מין גולאג ענק של אל-מלל והווה קופח. קצת כמו הפרבר שלי.
