עמק האלה רוגש כמרקחה, בתוכו גם יושבי עמק האלה, ובתוך יושבי עמק האלה גם אני תושב צור הדסה. מן העיתונות עולה, שהתגלה ארמון של המלך דויד בעמק האלה בחפירה של רשות העתיקות: מתברר שיש גם חדשות... בעתיקות. לא פעם אנו עדים לוויכוחים בין חוקרי המקרא והארכיאולוגים האִם סיפורי המקרא אמת הם, האם הדמויות המקראיות הן דמויות היסטוריות, האם ניתן למצוא ביסוס לזיקתנו הקדומה לארץ באמצעות החפירות הארכיאולוגיות ברחבי ארץ ישראל. קולמוסים וחרסים רבים נשברו בשנים האחרונות כדי להוכיח את הקשר שבין המקרא לבין הממצאים הארכיאולוגיים. שיבת ציון בדורנו רוממה את מדע הארכיאולוגיה, ואחד הספרים הקלאסיים בנושא הזה הוא ספרו של ורנר קלר "התנ"ך כהיסטוריה", שיצא לאור ב-1955 (שמו המקורי באנגלית היה: והתנ"ך בכל זאת צודק). לפני מספר שנים יצא לאור ספרו של ד"ר יצחק מייטליס, "לחפור את התנ"ך", ספר המשך למחקרו של ורנר קלר. בשבוע האחרון זכינו לנחת מן החפירות של רשות העתיקות. פרופ' יוסי גרפינקל, שהיה ממונה על החפירות בעמק האלה, אמר בוודאות רבה, שהחפירות מוכיחות בנוסף לממצאים שנמצאו במקומות אחרים בארץ, שממלכת דויד ושלמה הייתה גם הייתה ואינה ארץ להד"ם...כל מי שרוצה לערער על זכותנו ההיסטורית יטען תמיד שממלכת דויד אגדה היא, והנה אנו נושמים ממש קרוב את אחד הארמונות של דויד ששכן בעמק האלה בחורבת קיאפה: התגלתה שם עיר מבוצרת, ובה שני מבני ציבור ממלכתיים, אחד מהם נראה כארמון מלוכה, שבו פעל על-פי המשוער דויד המלך. החפירות נערכו במשך שבע שנים תמימות, ועתה עם מציאת ארמון המלך דויד, ניתן להגדיר אותן כשבע שנים טובות. מן המחקר עולה, כי בשנים 1020-980 לפני הספירה התקיים כאן יישוב דובר עברית, שגם כתב בעברית קדומה, אכל אוכל כשר וקִיים פולחן דתי ללא שימוש באלילים כמנהג עמי המזרח הקדום. במרכז היישוב, כך טוענים החוקרים, עָמד ארמון המלך, ושם גבו אנשי המלך מִסים, קיבלו משלחות מארצות הים התיכון ותושבי היישוב עסקו בהכנת כלי נשק מברזל. המידע הזה נמסר לעיתונות על-ידי יולי שוורץ, דוברת רשות העתיקות. כך התברר שיולי מסרה הודעתה ביולי, והאושר היה רב למרות הקִרבה לתשעה באב... לדברי פרופ' גרפינקל, הארמון היה גדול מאוד, שטחו 1000 מ"ר. אורך הקיר הסוגר הוא כ-30 מטר, והיה בו פתח מרשים, שממנו ירדו לשער הדרומי של העיר, מול עמק האלה. בארמון נמצאו כלי חרס וגם כלי אבן מבהט ואלֶה יובאו ממצרים. הארמון נישא לגובה רב והייתה ממנו תצפית מן הים התיכון במערב ועד הרי חברון וירושלים במזרח. כידוע, בימי קדם העבירו מְסרים באמצעות משׂואות, וכולנו זוכרים את הממצאים שהתגלו בחורבות העיר לכיש ואת חרסי לכיש. המשפט שנצרב בתודעה הישראלית אז היה המשפט "אל משׂואות לכיש (א)נחנו שומרים". המשפט במלואו היה: "אל משואות לכיש נחנו שומרים... כי לא נראה את עזקה": החרס נכתב מתוך תחושה של ערב חורבן, המשואות של תל עזקה כבו כבר, ונותרו רק משואות לכיש. הכותב נצור בלכיש ומתבצר עם הכוחות היהודיים האחרונים שם, הוא מודע לכך שצבאות נבוכדנצר בדרך אל לכיש. החרסים נמצאו מתחת לרצפה מכוסה אפר. קריאת החרסים מצמררת. אני זוכר שהלכתי בהיות סטודנט באוניברסיטה בשנות השבעים למוזיאון ישראל רק כדי לראות את המשפט הזה כתוב בכתב העברי הקדום, וגם קראתי את כל חרסי לכיש בספרו של פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני "תעודות לכיש" (ירושלים 1940). על-פי השערת החוקרים, גם אזור עמק האלה היה מתאים וראוי לשמש מרחב להבערת משׂואות, להעברת מסרים מיישוב ליישוב. המשׂואות הללו מימי הקדם מהבהבות גם לנו בדורנו, והן קוראות לנו לא לשכוח שאנו כאן דור המשך לאבותינו העברים הקדומים, והמסר שלהם אלינו לשמור על המשכיות הקיום היהודי כאן ועל ביצור התרבות העברית ששׂרדה מאז ועד ימינו אלה. מתברר שחורבת קיאפה, שם התגלה ארמונו של המלך דויד, השׂתרעה על שטח של עשרים ושלושה דונמים, מסביב לשטח הייתה חומה מבוצרת ברוחב של ארבעה מטרים ובאורך של שבע מאות מטרים. בחומה היו שני שערים מרשימים הבנויים מאבני גזית מסותתות. אבני החומה היו אבני גוויל ענקיות, שחלקן שוקלות ארבעה עד חמישה טון. בצפון העיר נחשף מחסן אגירה, שבו אגרו מיסים מתוצרת חקלאית, מתושבי שפלת יהודה. החוקרים מצאו שם 600 קנקני אגירה, שידיותיהן סומנו בטביעה שהן שייכות לממלכת יהודה. יש גם שׂרידים לתעשׂיית מתכת שייצרה ראשי חיצים. כך גם נמצאו עצמות של בעלי חיים כשרים בלבד. אין בעיר צלמיות של בעל ועשתורת ואלילים זרים, כפי שמצאו החוקרים בערים פלישתיות בשפלת יהודה. חשוב לציין שהאוסטרקון (שבר חרס) שעליו הטקסט העברי הקדום ביותר נמצא בחורבת קיאפה. האזור הזה הוא אזור של עיר גבול בממלכת יהודה, ממש על קו תפר וקִרבה לממלכת גת הפלישתית העיר הזאת הייתה עיר חשובה בממלכת יהודה, והמחסנים שבה הם עדות לארגון המנהלי של ממלכת דויד. מעבר להתרגשות של החוקרים, אני חש התרגשות אישית מחשיפת ארמונו של המלך המשורר, מחבֵּר חלק ממזמורי תהלים. על-פי המדרשים, היה דויד מחכה לעת חצות לרוח צפונית שתבוא לנשב בארמונו, ואז היה כינורו מנגן מאליו. כך מנסח זאת אחד המדרשים: "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר" (ברכות ג, ב). דויד, שמשורר היה וחיכה לשעת חצות לשמוע את צלילי כינורו רוגשים מן הרוח הצפונית, בוודאי גם כתב שירה בשעת חצות ולא רק עסק בתורה, שהרי משורר היה ולא רק מלך. מדרש זה, שזכה לגרסאות רבות בספרי המדרש השונים, הפעים אותי לפני שנים, וכתבתי בעקבותיו את השיר "כינור דויד" בספר שיריי "מצב החומר מצב הרוחַ" (1998).

כינור דויד / בלפור חקק

בִּכְפַר הַשִּׁלּוֹחַ בִּמְעָרַת קְבוּרָה כִּנּוֹר תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד. וְשָׁם לעֵת עֶרֶב הָרוּחַ נָשָׂא אוֹתִי אֶל הָהָר לִשְׁמֹעַ מַה מַלְכֵּנוּ יַגִּיד. מִקֶּדֶם לָעִיר בָּאָה בִּי רוּחַ הַשִּׁירָה, מִבַּיִת לַדְּבִיר מִקֹּדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְהָיִיתִי נוֹבֵעַ מִתּוֹךְ הַבְּעֵרָה. וְכֵיוָן שֶׁזְּמַן חֲצוֹת קָרַב בָּאָה רוּחַ בְּכִנּוֹרוֹ וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו. עַכְשָׁיו בַּשִּׁלּוֹחַ הָרוּחַ בִּי נִכְנֶסֶת שֶׁהַשִּׁירָה זוֹרֶמֶת שְׁלִיחוּת בִּי רְגָעִים שֶׁל חֶסֶד. וּכְשֶׁהַכִּנּוֹר מְנַגֵּן בִּי בְּתוֹךְ הַבְּעֵרָה מִיָּד אֲנִי נִשְׂרָף וְעוֹסֵק בְּשִׁירָה. וְכָךְ הָרוּחַ הַמְּתוּקָה זְרָמֶיהָ שׁוֹלַחַת עַד שֶׁיַּעֲלֶה בְּעִיר דָּוִד עַמּוּד הַשַּׁחַר.