חפש את החברים

ימית ארמבריסטר (בן לולו) מתגוררת כבר יותר מעשר שנים בארה"ב, אך בספר החדש שלה 'אישה מרוקאית אחת', (הוצאת הקיבוץ המאוחד), היא עושה חסד גדול עם המשפחה שלה בארץ ועם עיר הולדתה קרית-גת. ברומן היסטורי מרתק היא מגוללת את סיפור הדור של סבא וסבתא שלה שעלו ארצה ממרוקו והיו ממקימי העיר. דרך סיפור אישי של אישה אחת, תמר בן זקן, מצליחה ארמבריסטר להמחיש את הטלטלה הגדולה שחוו רבים מהעולים ממרוקו עם עלייתם ארצה. איש הסוכנות שפוגש את תמר ומשפחתה בארץ מיד עם ירידתם מהספינה, שולח אותם לעיר בשם קרית-גת ומבטיח שמדובר במקום מגורים זמני למשך לילה אחד בלבד. נהג המשאית מספר להם בדרך שהעיר החדשה נמצאת במרחק של עשר דקות רכיבה על אופניים מתל אביב. כשהם מגיעים בלילה ליעדם, הם מגלים שלא מדובר בעיר אלא באוסף של צריפים רעועים, שלא מדובר בתחנת ביניים אלא בתחנה סופית, ושהם אמורים להשתתף בעל כורחם במשימה ציונית של הקמת עיר חדשה בישראל. קשיי הקליטה אינם חומריים בלבד. כבר ביומם הראשון בארץ העולים מקבלים המלצה חמה לעזוב את המנהגים המרוקניים ולהשתחרר מהתרבות ומהמסורות שהביאו אתם. ארמבריסטר מתארת היטב את הקשיים הרבים שחוו העולים אבל הספר שלה הוא לא ספר מדכדך או מריר. יש בו הרבה רומנטיקה ואופטימיות וגם תחושת גאווה על המשימה הציונית שהוגשמה. מי שעובר היום בקרית-גת לא יכול לפספס את ההתפתחות המואצת של העיר בשנים האחרונות. לפני חודשיים אושרה תוכנית לבניית 2,500 יחידות דיור נוספות בעיר במסגרת פרויקט "קרית-גת צפון", שכולל 7,000 יחידות דיור. תוך מספר שנים אמורה אוכלוסיית העיר להגיע ללמעלה מ-70 אלף איש. אל מול השגשוג הזה, מתעצמת ההערכה לחלוצי קרית-גת מהספר של ארמבריסטר.

את החופש השנתי שלנו בצפון אני אוהב לעשות דווקא בקרית-שמונה ולא בקיבוצי אצבע הגליל שסובבים את העיר. את הכסף שלי אני מעדיף להשאיר אצל תושבי עיירת הפיתוח הצפונית ולא אצל אלו שתפסו בעלות על רוב נקודות המים בחבל ארץ היפהפה הזה. אני גם סולד מקיבוצים שלא מאפשרים לי לעבור בתחומם בדרך לנחל שעובר מאחורי גדרותיהם. הסירוב לאפשר מעבר למעיין או נחל שאינו שייך לקיבוץ, הוא שריד לתחושת האדנות של התנועה הקיבוצית על חלק מנכסי המדינה. גם אם הצימר שהקיבוצניקים יציעו לי יהיה יותר ירוק מהצימר העירוני של תושבי קריית שמונה, אני מעדיף לסייע בפרנסתם של אלו שהמדינה לא העשירה אותם באוצרות טבע ובנכסי ארנונה. הצדק החלוקתי לא יתממש בזכות שלושה ימים בשנה שאני מבלה באצבע הגליל, אבל זו מחאתי הקטנה לחוסר השוויון.

אי השוויון בין עיירות פיתוח למועצות אזוריות בא לידי ביטוי באופן מוקצן ביותר באזור ים המלח. בערד, שבה חיים קרוב ל-30 אלף תושבים, נגבים מידי שנה כשלושים מיליון שקלים דמי ארנונה, מתושבים, ממסחר ומתעשיה. לעומת זאת, במועצה האזורית תמר חיים 1,300 איש בלבד שנהנים מסכום של למעלה משבעים מיליון שקלים בשנה הנגבים כארנונה ממלונות ים המלח, מפעלי ים המלח ואזור התעשיה רותם. ראש עיריית ערד טלי פלוסקוב, העדיפה הידברות על פני מאבק והגיעה להבנות בנושא עם ראש המועצה האזורית תמר דב ליטבינוף. השניים סיכמו שכל הכנסת ארנונה מתעשיה חדשה שתוקם במישור רותם תחולק ביחס של שמונים אחוזים לערד ועשרים אחוזים לתמר. כמו-כן בשנתיים הראשונות מאה אחוזים מהכנסות הארנונה של התעשיה החדשה ילכו לערד. ההסכם בין ערד לתמר אושר במליאה של שתי המועצות אבל היועץ המשפטי של משרד הפנים לא אישר לשר הפנים הקודם אלי ישי לחתום עליו ולאשרו. טענתו הייתה שמההכנסות של תמר צריכות ליהנות גם הרשויות של הישובים הבדואים כסייפה וערוער. פלוסקוב כעסה. היא בעד לחזק את הרשויות הבדואיות אך מכיוון שהרשויות הללו לא חולקות גבול משותף עם מישור רותם, היא לא מבינה איך הן קשורות לעניין. 'שיעבירו להן כספים מעיריית תל אביב. למה ממועצת תמר?', היא שואלת. בינתיים התחלפו השרים במשרד וגדעון סער החליט על הקמת ועדת גבולות שתקבע את חלוקת ההכנסות ממישור רותם. פלוסקוב מקווה שהוועדה תצליח להשיג את מה שהמאבק וההבנות לא הצליחו להשיג. לא הרחק משם, חתמה לפני שבוע ראש מועצת מצפה רמון פלורה שושן על הסכם חלוקת הכנסות בינה לבין שמוליק ריפמן, ראש מועצת רמת נגב. במסגרת ההסכם התחייבה המועצה האזורית רמת נגב לחלוק עם מצפה רמון את הכנסות הארנונה מבסיסי צה"ל וכלא נפחא ולהעביר למצפה רמון מדי שנה 2.5 מיליון שקלים. מה שמפליא הוא ששושן דחתה לפני מספר שנים הצעה זהה של ריפמן וטענה שמכיוון שמדובר בהכנסות של 14 מיליון, מגיעים לעיירה שלה לפחות עשרה מיליון מכיוון שהבסיסים קרובים יותר למצפה רמון ויש לה יותר תושבים. בימים האחרונים היא הרימה ידיים. היא לא מתרגשת מכך ששר הפנים הכריז על הקמת ועדה חדשה שתבחן את חלוקת ההכנסות באזור שלה. לטענתה, ועדות הוקמו ופורקו, ואין לה ציפיות מהוועדה החדשה. שושן מעדיפה לקחת עצם קטנה מריפמן במקום לחכות עוד כמה שנים לנתח משמעותי יותר שמגיע לה, ובצדק.

בבחירות האחרונות לעיריית תל אביב, נכנסו למועצת העיר שני נציגים ברשימת 'החזית הדתית המאוחדת' שייצגה את הציבור החרדי ואת הציבור הדתי לאומי בעיר. הנציג הבכיר של הציבור הסרוג היה שמואל גפן שהוצב במקום השני אחרי נציג החרדים. בפילוח הקולות לאחר הבחירות התברר שמחצית מהקולות שקיבלה הרשימה הגיעו משכונות דרום העיר ומיפו. אומנם נציג הדרום ברשימה, אלי אמינוב, שהוצב במקום השלישי לא זכה להיכנס למועצת העיר, אך כנראה שהוא הביא לא מעט קולות לרשימה המשותפת. התובנה הזאת לא הופנמה כנראה בקרב אנשי סניף הבית היהודי בתל אביב. ברשימה שהם הרכיבו לבחירות הקרובות שוב הוצב בראש שמואל גפן, נציג המפד"ל הוותיקה ותושב הצפון הישן של העיר. חברי הסניף העדיפו אותו על איתי גרנק, תושב יפו. אחריו הוצב צבי יהודה דיקשטיין גם הוא תושב מרכז-צפון העיר וגם במקום הבא, והפחות ריאלי, הוצב תושב מרכז-צפון העיר. כך יצא שתושבי דרום העיר שתרמו מחצית מכוחה של המפלגה בבחירות הקודמות אינם זוכים כלל לייצוג ברשימה. ההתעלמות של הבית היהודי בתל אביב מדרום העיר מתמיהה במיוחד בבחירות הללו, כשלכולם ברור שסוגיית הפליטים בדרום העיר היא אחת הסוגיות הבוערות. כמו שרשימת הבית היהודי נראית כרגע, לא נראה שתושבי דרום העיר ירגישו שם בבית.