עולם הפרסומות, הדמויות הפוליטיות, האמנים הבולטים ומפורסמי העולם העסיקו את וורהול והפכו אותו לנציג הדור. כאשר נפטרה מרילין מונרו האגדית, היפה והצעירה, החלה תקופת ה"שכפול" של וורהול, שהשתמש בבדים גדולים וגדולים מאוד לחזרה ושכפול של אותה דמות על-פי צילומים. בצבעים פלסטיים עזים, בטכניקת הדפס משי שיכפל על בד אחד פורטרט מרילין ל-36 דמויות חוזרות, לכל אחת שינוי כלשהו ברקע או בפנים. עוצמת החזרה על אותה תמונה במקבץ גדול, מרשימה - גם אם ראינו את התמונה עשרות פעמים.
האפיון של חזרה על תצלום אותה דמות או אותו פורטרט של דמות מפורסמת כריזמטית ונוגעת, נעשה לא פעם גם עם אלביס, עם ישו, עם ליז טיילור ודמויות נוספות. הפרסומות של קוקה-קולה וקופסאות מרק העגבניות או מרק העוף של קמפבל - המרק הכי נצרך באמריקה (כמו שקולה-קולה היה הסמל האמריקני שנמכר בכל העולם) - מקבעות את וורהול כסמל של תרבות התקופה, מתעד היסטורי וחברתי, חדשן בביצוע האמנותי. הוא גם ייסד את ירחון הצילום והאמנויות הוויזואליות אינטרוויו, שזכה להצלחה רבה במדינות התרבות המערבית.
האוסף במוזיאון ת"א אתעכב על שתיים מהתמונות של וורהול המוצגות באוסף מוגרבי, שהוא תערוכת WANTED. הציור הענק של "הסעודה האחרונה" הוא העתק ברישום (והדפס של הרישום) של ציור הקיר, מסוף המאה ה-15, של ליאונרדו דה וינצ'י. הציור של וורהול הוא בעל המידות המקוריות של ציור הפרסקו בכנסייה במילאנו. 880 ס"מ X 490 ס"מ. התמונה מתארת את ישו וידידיו בסעודת ליל הסדר לפני שבוצעה בו הצליבה על-ידי הרומים. על הציור של וורהול מופיעה קופסת סיגריות כאמל ומספר 57 בתוך עיגול, סמל שהופיע בעבר על אריזות האוכל של היינץ. הסמלים הפשוטים מייצגים כנראה את ההווה הבנאלי והיומיומי, מול הנושא הגורלי והטרגי בתמונה הרנסנסית של ליאונרדו דה וינצ'י.
הציור השני המרשים במיוחד הוא סדרת צילומים רבועים בפורמט מלבני, מתוך אינסוף הצילומים שצולמו ביום הרצח של הנשיא קנדי בשנת 1964 בדאלאס. כל התמונות הן של ג'קי קנדי, על פניה היפים שהפכו לזיכרון קולקטיבי של מי שחי בתקופת הרצח וגם כאלה שנולדו מאוחר יותר, ואף הם מכירים את הצילומים והסרטים מאירוע דרמטי זה. מי שחי בקופה ההיא מרגיש את הזעזוע הישן מאירוע היסטורי מכונן. בחירת הצילומים והקבצתם על הבד של וורהול היא בהחלט מכה בנפש המסתכל.
האמנים הנוספים החשובים, בני דורו של וורהול, שתמונותיהם נמצאות בתערוכה זו הם: טום וסלמן, ז'אן מישל באסקיאט, ריצ'ארד פרינס ואדם מקויאן.
