הקמאיות שבתיאור ראשי האנוש או החיות, שלעיתים מכונפים, לעיתים בעלי כמה מינים (גבר מצד אחד ואישה מהצד השני), והדואליות שבהם - פשוט מרעננים את נוף הפיסול בארץ. אם פעם הפיסול תפס רק 10 אחוז מנפח תצוגות האמנות, הרי היום, עם כל ההתפתחויות, הפיסול, המיצב והמיצג הפכו לרוב בגלריות ובמוזיאונים. שלא לדבר על הצילום, שבארצנו הפך למלך, בגלל הקלות לייצרו ולמכרו. כך למשל, מכל תערוכות האמנים הישראלים בניו-יורק, הרוב ששולט בהן הוא הצילום. לדוגמה - בגלריה אנדריאה מייזלין שבצ'לסי (טל שוחט, מיכל חלבין ועוד).
לכן, גם אם בתערוכות ביתיות ניחתות עלינו שפע כמעט מחניק של תערוכות פסלים - רובן לא ראויות להיכלל בתחום זה. כך שאמנים-פסלים חשובים עדיין אין לנו בכמות רצינית. דנציגר או רודי להמן לא זכו לממשיכי דרכם בהמונים. יגאל תומרקין כבר עייף ומבוגר, ומה נשאר? גם דליה מאירי לא יוצאת מביתה שבגליל עם תערוכות לעיתים קרובות מדי. לכן כה מרנינה ומקסימה התערוכה של דוד גומא בשלל פסליה. השמות שהעניק להם, המשמעויות הכפולות הנובעות מכל צד בו מתבוננים בפסל, ההומור הנסוך עליהם - כל אלה מייחדים אותו כאמן מקורי ומרתק.
מהתבוננות בפסליו, אותם יש לסובב ולראות מכל צידיהם - הצופה מרגיש את הקשר של האמן לעבר, למיתוסים קדומים, לעולם החיות (פסלי הדג-ציפור, האריה שכשמשכיבים את הפסל - הופך ראש האריה לראש של איש זקן) וקשה למנות את כל השפע המצוי בתערוכה. ובעיקר חשים את נקודת מבטו על העולם והטבע, כשהכל מלא במחשבה רבה.
ואל תחשבו שדרך יצירתו היא לבחור נושא, לתכנן וליישם אותו. הוא טיפוס ספונטני. לוקח ביד את החומר, ונותן לו להוביל אותו, ומשם יוצא לדרך היצירה. גם אם הפסלים אינם ענקיים, ואולי דווקא משום כך, הם מאוד הומניים, ומתקשרים לכל צופה באופן מיידי. הם פשוטים ומתוחכמים בעת ובעונה אחת. נוגעים לכל אחד ברגש, ומוצאים חן הודות לצורניות ולאסתטיקה שלהם.
נו, סוף-סוף תערוכה שכל אחד יכול ליהנות ממנה תוך כניסה לאכסדרה בגלריה המגדל, וללא תשלום.
לא להחמיץ.
