מה הוא כן עשה? אלברט לא רוצה שממשלת ארה"ב תבנה ברֵכת מים לפלשתינים בגבעה שמעל ביתו. כדי לעצור את מה שבעיניו מהווה מפגע דיבר עם שכנים וחברים על הסכנה שבדבר. "אני מביע דעות", הוא אומר. בצה"ל לא אהבו את דעותיו. על-פי תושבים ביישוב, מפקד החטיבה אמר לו: "אתה לא יכול לחלוק על אלוף הפיקוד".
הבעת הדעות של אלברט כוללת פרסום מאמרים ב'קול היהודי', הבלוג החדשותי של תושבי גב ההר. באתר זה פירט את עמדתו על שחרור המחבלים שהממשלה אישרה. "מדינת ישראל", כותב אלברט, "המציאה סוג חדש של יחס לאנשים הכלואים אצלה על רצח והרג שביצעו. המחבלים הערבים, על-פי תפישתה העדכנית של המדינה, עוברים עם השנים תהליך של שינוי תדמית. היחס הראשוני אליהם הוא כאל 'חיות אדם', 'מפלצות' ועוד כהנה וכהנה ביטויים שאפשר ללקט מתוך פסקי הדין בעניינם. אך איפה שהוא במהלך הדרך הם יהפכו להיות לגיטימיים, שלא לומר פטריוטים ו'לוחמי חופש'. חלק מהתהליך הזה קשור בשימוש הקבוע במכבסת המילים 'אסירים ביטחוניים' – מין שם קוד שבא לבטא את היחס המורכב אליהם. הם לא רוצחים שפלים, הם 'ביטחוניים'. מין משהו מעורפל כזה, שנותן תחושה של רצינות, קשר ושייכות למנגנוני הביטחון.
"רוצח אמור לשבת בכלא. חייל אויב אמור להשתחרר כשהמציאות המדינית מאפשרת זאת. מי שמגדיר מחבל רוצח כחייל אויב, מכשיר את הרצח שנעשה בעבר. זכותו ואף חובתו של חייל אויב להרוג בקרב את חיילינו. יתרה על כך, ההגדרה הזו מכינה ומכשירה את הרצח הבא (סליחה, את
פעולת הלחימה הבאה). ואחר כך עוד כועסים כשהרשות הפלשתינית קוראת על שמם של המחבלים כיכרות", כותב אלברט. לא קל לעיכול אבל לשם כך קיים
חופש הביטוי, לא?
אבל דעתו, איך נאמר, כנראה חריפה מכדי שאוזן הרשויות יכולה לסבול ואולי זו בכלל הסיבה שמענישים אותו. על-פי עדותו, אלברט לא עשה דבר מעבר להבעת דעותיו. "אני אדם בן 40. עברתי את הגיל של לעשות שטויות", הוא אומר. אולי מאבקו צודק ואולי לא. אולי הוא דובר אמת ואולי משקר. מה שבטוח, אם פעולותיו לעצירת בניית ברכת המים היו לא חוקיות, תתכבד מערכת אכיפת החוק ותעמידו לדין. אם חטאו היחיד, כטענתו, הוא פרסום מאמרים, הרי שגם מדובר בסתימת פיות, ואם כך - המערכת האמונה של שמירת החוק היא זו שמפרה אותו.
לנוגעים בדבר ברור שהצו המנהלי הוא כלי בעייתי מבחינה מוסרית ומשפטית. בצווים של אלברט ושל אחרים נאסרה השהייה ביהודה ושומרון, למעט יישוב אחד. במקרה של אלברט היישוב הוא שערי תקווה, שבו מתגוררים הורי אשתו. יש פה אומנם התחשבות של המערכת אך לא זה העניין. אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת על מפקד צבאי לגרש אדם מהשטח הכבוש. סילוק טוטלי מיו"ש עשוי להביא לפסילת הצו בבג"ץ ממניעים חוקתיים. אז המערכת מבצעת תרגיל עוקף. מסלקת את האדם ממחוזות חייו ומשאירה איזה פסיק כדי שיהיה לה זיז משפטי להיתלות בו.
הניסיון המצטבר מלמד שהשימוש בצווים מנהליים אכן משקף את חולשת המערכת. אין לה חומר ראייתי נגד הפעילים, אז היא מפעילה נגדם כלים א-שיפוטיים. עוד לא קרה שבתום מעצר מנהלי או תקופת הרחקה הועמד הפעיל לדין ונמצא אשם. אם היו ראיות אפשר להיות סמוכים ובטוחים שהחשודים המסוכנים היו עומדים לדין. אבל אין.
בסוף מדובר על קבוצה די קטנה של אנשים, ביצהר ובסביבתה בדרך כלל, שמפיצים השקפות נון-קונפורמיסטיות. הם בעד ארץ ישראל ונגד הערבים, פועלים נגד נישואי צעירות יהודיות לערבים ולא מוכנים לוותר על-אף שעל, פשוטו כמשמעו. הם נודניקים בלתי נסבלים, כלומר אידיאליסטים נעדרי מורא, להט אמונתם אינסופי, ממש כמו זה של הציונים הראשונים. עקשנותם כנראה לא נוחה לשלטונות הנוכחיים. אבל מה לעשות, במדינה חופשית לא מרחיקים אדם מביתו בגלל אמונות או תכונות אופי.
עד כמה קלוש הבסיס הראייתי או המוסרי של המדינה למד אלברט על בשרו לפני שבע שנים. "גם אז קיבלתי צו הרחקה מהבית בלי נימוק ובלי סיבה. כמו היום סירבתי להכיר בו. נעצרתי בידי השוטרים והובאתי לפני שופט והוא התחנן שאחתום על הצו. 'מה אכפת לך, תחתום ותלך', הוא אמר לי. לא הסכמתי. שלחו אותי לכלא. במשך חודשיים, שבוע אחרי שבוע, היו מביאים אותי לפני השופט. הוא מפציר בי לחתום ואני מסרב. אחרי חודשיים הם נשברו וקראו לי לשיחה עם איש השב"כ. התניתי אותה בהשתתפות אדם שלישי שיוכל להעיד על תוכן הפגישה במקרה הצורך. הם הסכימו.
"לפגישה הגיע ראש האגף הלא-ערבי, שבינתיים נאלץ לפרוש. חשבתי שינסה להציג ראיות או הוכחות למשהו, אבל לא. הוא בכלל לא דיבר איתי על עובדות אלא טען שאני מסוכן לחיילי צה"ל. אתה מבין? אני, חייל מילואים פעיל, מסוכן לחיילי צה"ל. הוא שמע. הפגישה הסתיימה. עברו כמה ימים והצו בוטל".
נכון לעכשיו בוטל רק הטייזר. אם לא רק המפכ"ל אלא גם ראש השב"כ יקבל שכל הוא יבטל את הצו הדרקוני נגד אלברט ושכניו. מקומו לא יכירנו במדינת ישראל.
