- בבקשה תכתבי אותי, משך המשפט בשרוולי.
- את מי אתה מעניין בכלל, אמרתי באכזריות שרק קרובים מסוגלים לה. ומה אתה חושב, שאם אכתוב אותך, מישהו יציל אותך ממני, האמא הביולוגית הרעה שלך, שמעולם לא לקחה אותך לכתב-עת כדי שתשחק עם משפטים אחרים בגילך?
- אם תכתבי אותי, הציע המשפט בערמומיות, אפסיק לנגן את עצמי בלילות.
- עשינו עסק, התרציתי. הנה, אני מקלידה אותך: "ייקוב הגעגוע את ההר בינינו".
- בבקשה, אל תצפי בסרט הזה, משכה הזהירות בשרוולי.
- גם אותָך אני צריכה לרַצות? נאנחתי.
- תקשיבי, התעקשה זהירותי, הסרט 'מדמואזל' עומד להיגמר רע. כאשר איטלקי חסון וטוב-מזג מגיע לכפר צרפתי חשוק-עמל, ומִתְקַזְנֵב בתמימותו עם בנות המקום, ברור שהכפריים ייפרעו ממנו. זה סרט על צרות עין וקנאה בכוח המשיכה של הזולת. על הרוע שמבעבע תחת קרום המהוּגנות, רוע ששום עבודה קשה בשדות לא מתישה את כוחו, אולי אפילו להפך. בקיצור, אמרה זהירותי, זה לא סרט בשביל צמחונית. את ממילא חיה בסיוט בגלל הרוע המותר לפי חוק. אותו חוק שמתיר לכלוא בעלי חיים בכלובים כמידת גופם, להרעיבם, להפריד אימהות מילדיהן, לכרות איבריהם ללא אלחוש, לתלותם מהתקרה עד שיקיזו דמם, לענותם ימים במשאיות לוהטות, למנוע מהם כל ביטוי להיותם יצורים חיים ומרגישים. הסיוט הזה חוקי לגמרי וניזון מעיוורון קולקטיבי.
רציתי לענות לזהירותי: אז מי שחי בסיוט, צריך לראות רק סרטי טִיוּס? כלומר, סרטים שמטיסים את הדעת מהמציאות האכזרית? אך שתקתי. עייפתי מהוויכוחים עם היצורים הגודשים את ביתי. חלקם מעופפים במוחי חלקם מעופפים בספרים, ולעתים הם מתחלפים במקומותיהם. אלה גם אלה יצורים תת-מרחביים. קצת כמו אמא שלהם, בעצם. על חלקם סיפרתי כאן וחלקם נחבא מאחורי סינר הבושה. בגלל העייפות מהם שקעתי ב'מדמואזל', אף שנוכחתי מיד שהסרט צולם בשלושה צבעים: שחור, לבן ובינוניות.
ז'אן מורו מומחית בגילום אישה הזורעת מוות. ב'הכלה לבשה שחור' היא הרגה את שלושת הגברים שירו בטעות בחתן שלה. ריחמנו על קורבנותיה, אך אהבנו את העובדה שהרוצחת מוכת הצער מצפצפת על חמשת שלבי האבל שהפסיכולוגיה ניסחה. אך כאן, ב'מדמואזל', מורו השילה את צעיף האנושיות הדקיק, ומגלמת שטן בליפסטיק: מורה שעקב תסכוליה הליבידיאניים מציתה את הכפר, גורמת לו שיטפונות ומרעילה את הבאר. התושבים מאשימים את הזר שטוף הארוס, ולא את מדמואזל חשוכת הארוס. השוטרים עוצמים עין מהלינץ' משום שהם חלק מהעיוורון הקולקטיבי, הסוגד למהוגנות מדוּמה ורצחנית ורודף יַשרות לב ואותנטיות.
'מדמואזל' הוא סרט שהסימבוליקה העזה שלו נראית היום מיושנת, אך הלקח שלו אקטואלי עדיין, ואף ארכי-עדיין: רוע אינו יכול להתקיים ללא מעטפת של עיוורון ציבורי כלפיו. ואידך זיל? בהחלט.
