|
יונה הורה לבכירים: העלימו כספים!
|
|
|
בועז יונה, המנכ"ל ובעל השליטה-למעשה בחברה, רצה לשלשל לכיסו חלק מתמורת המכירה של הדירות. מדי פעם כינס ישיבה, שבה השתתפו בן-משה וחמשת הבכירים האחרים. יונה קרא לבכירים לדאוג לכך שהקונים ישלמו מה שיותר, וזה בסדר. אבל הוא גם הנחה אותם,להפקיד חלק מכספי הקונים בחשבונות אחרים, ולא בחשבון הליווי. כאן החלה הגניבה. בן-משה (וגם אחרים) מתאר את השיטה. הוא וחבריו ביקשו או דרשו מקוני הדירות, לרשום את ההמחאות לפקודת "חפציבה בע"מ". הקונים התמימים לא ידעו, כנראה, שהיה עליהם לרשום את ההמחאות לזכות חשבון הליווי של חפציבה, ולא סתם לזכות החברה. הבדל "קטן" זה איפשר להעביר רק חלק מהכספים לחשבון הליווי, ואת היתר להעביר לחשבונות הכלליים של חברת חפציבה.
|
|
שם הצופן לכספים שהוסתרו: "B14"
|
|
|
כך - מגלים כתבי האישום - היו לכל פרויקט שלושה חשבונות, ולא אחד: (1) חשבון סך הכספים ששילמו קוני הדירות. (2) חשבון הכספים שהופקדו בחשבון הליווי, עם סכומים ומספר דירות נמוכים מהאמת. (3) חשבון בשם הצופן 14B ,שבו רשמו את הפער בין שני החשבונות, כלומר הסכומים שהועברו לחפציבה, והוסתרו מהבנקים. "B" הוא כנראה שם צופן לבועז, אך משמעות הספרות "14 " אינה ברורה. לדוגמה: נניח שבפרויקט מסוים בירושלים, ביבנה, בחיפה או כל עיר אחרת שבה בנתה החברה, היא מכרה 50 דירות, בתמורה כוללת של 60 מיליון שקל. החבורה דיווחה לבנק המלווה, שהחברה מכרה רק 30 דירות, בכ-35 מיליון שקל. ההפרש, 25 מיליון שקל, הועבר לחשבונות הפרטיים של חפציבה ונרשם בחשבון B14. זה קרה בפרויקט אחרי פרויקט. בסך-הכל נגנבו בשיטה זו כ-300 מיליון שקל. עד היום לא ידוע על גורלם של חלק מהכספים הללו.
|
|
אין כסף – אין ערבויות חוק מכר
|
|
|
הבנקים נתנו לחפציבה, כמובן, אשראי על-פי מספר הדירות המזויף שמכרה, ולא על-פי היקף המכירות הכולל. בדוגמה שלנו, רק 35 קוני דירות קיבלו ערבות חוק מכר, ו-25 קונים נשארו ללא ערבות. בבוא יום הדין, כאשר חפציבה התמוטטה, גילו מאות קונים, ויש אומרים הרבה יותר, שחלק מכספם נעלם, הבניה הופסקה, ואין להם אפילו ערבות בנקאית שתאפשר להם לקבל חזרה את כספם. בשנתיים האחרונות לפני ההתמוטטות הרגישו הבנקים שמשהו לא בסדר. הם נקטו במספר צעדים כדי לגלות את האמת, אך עד הרגע האחרון לא הצליחו: מה קרה באמת. תחילה, דרשו הבנקים מהחברה הבהרות על פרטים מסוימים בדיווחים על המכירות. בן-משה, עם שני בכירים אחרים, הכינו "דוחות מתוקנים" – שגם הם היו מזויפים.
|
|
מדוע לא דרשו רואה חשבון חיצוני?
|
|
|
- במאי 2006 דרש בנק מזרחי, שרואה חשבון יחתום על הדוחות לבנק.. במקום לפנות לרואה חשבון חיצוני ואובייקטיבי, שהיה דורש לראות את כל הנתונים והמסמכים, פנו הבכירים לרואה החשבון הפנימי מרדכי נתנאל, שהיה שותף לתרגיל. נתנאל חתם על "נכונות" הדוחות הכוזבים, ואישר שכל תשלומי הקונים הופקדו בחשבון הליווי – דבר שאנחנו יודעים שאינו נכון.
- קצת אחר כך, דרשו גם דיסקונט ואדנים אישורים של רואה חשבון, וגם הם קיבלו אישורים של נתנאל. מוזר, שהבנקים לא דרשו אישור של רואה חשבון חיצוני. זוהי נקודה מרכזית לחובת הבנקים, ודומה שעליהם, גם היום, לתת הסבר למחדל הזה.
- הבנקים החלו לדרוש שיציגו בפניהם את כרטסת הנהלת החשבונות. בן-משה ואחד מעמיתיו, הגדילו לעשות , ויצרו גם כרטסת כוזבת, עם נתונים מזויפים, ואותה הגישו לבנקים.
מקורביו של בן-משה אומרים, שהוא פעל בתום לב, האמין בחברה ובאיש שעמד בראשה. ככל הידוע, לא נהנה בן-משה אישית מהפעולות שתוארו, ולא קיבל שום טובת הנאה.
|
|
כך הוציאו יונה ואשתו 22 מלש"ח מ"חופים"
|
|
|
סיפור שני, הכולל העברת 22 מיליון שקל מחברה של חפציבה לכיסם הפרטי של בועז יונה ואשתו, הוא של החברה הבת "חופים", שהוקמה כדי לבנות 1,300 דירות בחוף הים של חדרה. המשקיע היהודי-צרפתי נסים סגרון היה בעל 50% מהחברה, עד שיצא ממנה, למזלו בזמן, אולי מפני שהבין מה קורה. בן-משה היה דירקטור בחברה, וחלקו בפרשה נוגע לדוחות הכספיים, כמוסבר בהמשך. בפברואר 2006 גייסה חופים 138 מיליון שקל בהנפקת אג"ח בבורסה. תמורת ההנפקה הייתה מיועדת בעיקרה, על-פי התשקיף, למימון פעילות עיסקית של חופים. בפועל, הוציא מנהל הכספים זאב טננבאום, בין פברואר ליולי 2006, כ-38 מיליון שקל מ"חופים", שלא למטרות שצוינו בתשקיף. רוב הכספים הועברו לחברת חפציבה. באפריל העביר טננבאום 2.8 מיליון שקל לחשבון הפרטי של בועז יונה, וב-2 ביולי העביר 5 מיליון שקל לחשבון הפרטי של אשתו, תמר יונה. ב-17 ביולי 2006 נכנסה חברת אלקטרה לשותפות בחפציבה, והשקיעה 11 מיליון דולר. כמעט כל הסכום הזה הועבר ל"חופים", כדי להחזיר את ה-38 מיליון שקל שנמשכו. החשבון התאזן. לכאורה, בסדר. אבל, מיד לאחר מכן, וממש עד לנפילת הקבוצה, הוצאו שוב 48 מיליון שקל מ"חופים" והועברו לחפציבה, מתוך זה 14.4 מיליון שקל לחשבון הפרטי של בועז יונה. סך הכל הועברו כ-22 מיליון שקל לחשבונות של בועז ותמר. כדי שרואי החשבון החיצוניים לא יבחינו, בעת אישור הדוחות הרבעוניים, שבקופה חסר כסף, נקטו המנהלים בתרגיל, שיוסבר בדוגמה הבאה: נניח שערב ה-31 במרס היו חסרים בקופה 10 מיליון שקל. ב-28 במרס לוותה החברה מבנק 10 מיליון שקל, לכמה ימים, והכניסה אותם לקופה. המאזן היה "בסדר". למחרת, 1 באפריל, החזירו את ההלוואה לבנק, והקופה שוב הייתה בגרעון.
|
|
למנהלי "חופים" יש לכאורה הגנה
|
|
|
יש להעיר, כי בפרשה זו יש למנהלי חופים, לכאורה, הגנה טובה: התשקיף מפברואר 2006 קובע, כי אם תהיה ל"חופים" יתרה כספית, היא רשאית להשתמש בה "לפי שיקול דעתה". יונה ומנהלים אחרים יכלו לכאורה לטעון, שסעיף זה התיר להם להוציא כספים מהחברה. אם היה מתנהל משפט, היה על הפרקליטות להוכיח, שחופים נזקקה לכל הכסף שגייסה בהנפקה, ולא היה לה עודף. לא קל להוכיח זאת לגבי חברת בניה. לכן, כנראה, עדיף לפרקליטות להסכים לעסקת טיעון, שכללה כתב אישום מתוקן ומרוכך יחסית.
|
|
10 חדשים בכלא במקום 7 שנים
|
|
|
מה חלקו של בן משה בפרשת "חופים"? כדירקטור, חתם, יחד עם בועז יונה, על הדוחות הכספיים של החברה, שהוגשו לרשות ניירות הערך ולבורסה. הדוחות היו צריכים לדווח, לפי התקנות, על עסקות העברת הכספים בין החברה לבין בעל השליטה, יונה – ולא דיווחו. זו עבירה פלילית. עם הגשת כתב האישום המקורי טען פרקליטו של בן-משה, עו"ד שמעון גולן, כי בנסיבות המקרה לא היה מוצדק להגיש נגדו אישום. הוא תיאר את בן משה כמנהל זוטר בחברה. עתה הסכים לעסקת טיעון. הפרקליטות מבקשת מבית המשפט לשלוח את עדיה בן-משה לכלא ל-10 חדשים, וכן להשית עליו קנס כספי. בית המשפט יחליט. בכל מקרה, בן-משה ייצא בזול, יחסית, כי סעיף 393 לחוק העונשין, שבו הוא מואשם, בין היתר, מאפשר לבית המשפט לגזור עליו 7 שנות מאסר.
|
|