בימים אלה יצא לאור השנתון "ידע עם" - ועל תמונת העטיפה ציור של אורות ומים בישימון, מעשה ידיה של נכדת עורך הקובץ, יצחק גנוז. ציורה של יפעת גנוז כמו מאיר באור יקרות את מפעלו של המשורר והעורך יצחק גנוז - מפעל חיים שבו גואל יצחק גנוז נכסי תרבות מן העבר, מאיר אותם באור חדש, נותן לכל מכמני העבר חיים חדשים, פרשנות חדשה.
המחקר המרתק של ישראל רוזנסון הוא פנינה מחקרית מיוחדת - ורק באמצעותו התוודעתי למציאות של קיום קהילה קראית בליטא, ומדובר בקהילה שהייתה לה נוכחות חזקה מול הקהילה היהודית.
יחסי יהודים וקראים בגולה, כך מתברר, היו טעונים יותר, שכן לקהילה הקראית היה קהל רב, ומן המחקר בקובץ 'ידע עם' אנו נחשפים לרשימת מחקרים על אותה קהילת טרוקי, שזכו לחשיפה גם באנציקלופדיה לחלוצי היישוב, גם במחקרו של יצחק ברוידס 'אגדות ירושלים דליטא'.
רוזנסון מביא פכים מן הקשרים שבין היהודים לקראים, ויש התמקדות בסיפור "המנורה של בית הכנסת הגדול". המחקר חושף מצב, שבו נמנע מן היהודים להתפלל בבית-הכנסת הגדול בווילנה על-ידי השלטון הצארי, וכאן נמצא פתרון, שהיום נראה לנו בלתי אפשרי: יהודים יראי שמים יצאו בחשאי מן העיר והלכו לעיירה טרוקי, שם שכנו הקראים, ומשם הגיעו דרך מערת סתרים, לפי מסורת של זקני וילנה. הסיפור מעלה בצורה מיוחדת את מרכזיותו הרוחנית של בית-הכנסת הגדול בווילנה - ודי מדהים לראות כיצד טרוקי העיר הקראית מאפשרת את הקשר הזה.
מעבר לזאת חושף רוזנסון קטעים מן הוויכוחיים בין הקראים ליהודים, ימים של פילוג בין הקהילות, רגעים של שיתוף פעולה בנושא אותה מערת סתרים, ולמרבה הצער גם נתק שבא לידי ביטוי בחסימה של המערה. מי שיקרא את נפלאות המחקר הזה, יבין פרק עלום ונסתר בחיי העם היהודי.
יצחק גנוז העורך אבן מדליק נר נשמה לקהילות יהודיות, למורשת שהלכה ונשכחה מעמנו:
בפרק מיוחד הוא מעלה פתגמים ואמירות יידיש בתקופת השואה והתקופה. מתברר מן האוסף שהוא מביא, שפתגמים ומילים חדשות צצו ברחבי הקהילות היהודיות בכל מקום ובכל תנאי: הן בגטאות, הן במחנות הריכוז, הן בדרכי נדודיהם, ובכל צעד ושעל בחייהם. כן, גם בספינות המעפילים, גם במחנות בקפריסין, גם בריכוזים של שארית הפליטה לאחר השואה.
כך, לדוגמה, מביא גנוז פגמים שהביעו את הטראומה של השואה. הפתגם בידיש - "מיר האבן געשענקטע יארן" - שמשמעו: השנים שניתנו לנו במתנה. דרך הפתגמים מנסה יצחק גנוז לצייר תהליך של חיים לאחר השואה, תחושה של הישרדות, רצון לשרוד ולהמשיך הלאה.
כך הפתגם המצמרר בתרגומו לעברית: "קוללנו שבעתיים מקין, ואות קין לא ניתן לנו". פתגמים אחרים עוקבים אחר מפגשם של הניצולים עם המציאות החדשה, עם הקליטה בשכונות המדינה הנולדת. דרך הפתגמים אנו חשים בהלכי רוח ובהדים של הימים ההם. אחד הפתגמים אומר, בתרגום לעברית "העיקר שמתראים ומזהים איש את רעהו".
הקובץ מביא גם סיקור של מחקרים בנושא תרבות היהודים בשואה, שירתם בגטאות, היחס לשפת היידיש. כך מאמרו של יחיאל שייטוך על מחקרה של מרים טרין, שבו היא עורכת מחקר השוואתי של היצירה שירית של יהודים בגטאות ובמחנות. הכותב עוקב אחר פרקי השוואה לאורך שנים של קהילות שחיו תחת שלטון הנאצים באירופה - ולדבריו, מצא במחקרה של טעין שילוב של דיסציפלינות ממדעי היהדות עם תחומי מחקר במדעי הרוח הכלליים, עם גישה ספרותית בחקר ספרות היידיש והעברית.
מאמר מיוחד הוא מאמרו של בן ציון פישלר 'אם אלוהים רוצים, גם מטאטא יורה'. באמצעות מעקב אחר מטאפורה זו, הוא מגלה כיצד אותה מטאפורה מתכתבת עם מקורות קדומים, עם מטה אהרון בספר במדבר, עם התאנה חנטה פגיה של שיר השירים, גם גרסה של 'המקל הפורח'. פישלר דן במרכיבי האמרה ומציין פירושים שונים לביטוי 'יורה' ולנושא המטה, וקושר זאת לביטוי שנוצר במלחמת העצמאות: אם השם רוצה, גם סטן יורה.
הקובץ מכיל מאמר מאלף של רווית ראופמן, שבוחנת ביטויים לשוניים כפי שהם מופיעים בטיפוס הסיפורי "לב האם במדבר". ראופמן עוקבת אחר ביטויים לשוניים המוכרים בשפות שונות, עוקבת אחר ניסוחים בסיפורת העממית, ביטויים ביידיש, בביטויים שמשמעם רגש עמוק של אהבה: "לתת את הלב", "לדבר מהלב" ועוד.
כך עוקבת ראופמן אחר מוטיבים שונים, כמו למשל אותו פחד של אימהות מפני אישה צעירה, שיום אחד תגיע ותתפוס את מקומן, על הקשרים של יחסי אם וילד ועוד.
חיה מילוא כותבת על מחקרה של חיה בר יצחק על חלוצי המחקר של האתנוגרפיה והפולקלור, ומיכאל ריגלר כותב על משחקים ושעשועים במקורותינו, משחקי חברה מתקופת המקרא, התלמוד, ימי הביניים ואחריהם.
נהוראי שטרית כותב על הפילוסופיה של קוהלת, ומתמקד בתפיסה של "היזהר מעשות ספרים אין קץ". שטרית עוקב אחר פרשניים מקראיים, אחר דברי חז"ל, ועוקב אחר דברי הרמב"ם והתייחסותו לספרי הפילוסופים היווניים.
חגית מטרס גואלת מן הנשייה כתבי יד שנשמרו בבית הספרים הלאומי, ומתמקדת בכתבי יד של סבה משה צבי מרגליות. המאמר "מילתא דבדיחותא" בעברית וביידיש, חושף לנו פכים מרתקים ממכמני שתי הלשונות, ואנו למדים על הקשר ביניהן.
בסופו של הקובץ מביא העורך מחקרים על יהדות הולנד, ובעיקר על פרויקט הדיגיטאליזציה של בתי הקברות האשכנזיים בהולנד. בסוף הקובץ מביא גנוז פרקים מקורותיו של בית העלמין היהודי בלידא-בלארוס.
יפה עושה המינהל לתרבות במשרד התרבות, בסייעו למפעל כה יקר-ערך, ומדובר בכרך ל"ח-ל"ט של מסורת מחקרית שיש לה 'משוגע לדבר' שהפך זאת למרכז חייו.
יצחק גנוז ראוי לפרס ישראל על ההתמסרות למפעל החיים הזה. ידע עם, אינו רק כתב עת, אינו רק שנתון, מדובר בגנזך לאומי שיישאר כמצבה חיה לדורות, מוזיאון חי ונושם.
הציור על העטיפה אכן מקבל חיים: אורות ומים בישימון, וכאשר אנו קוראים במחקרים, שמביא העורך יצחק גנוז, אנו מקווים שהזהות היהודית והתרבות היהודית, לא יוותרו בישימון. נשתה בצמא מן המורשת הזו, כי היא בנפשנו.
