תשובת הכלל - מה זה בכלל?

בסביבות שנת תרכ"ד (1865), קם הרב יהודה אלקלעי, תלמיד מובהק של שני גדולי דורו, הרב אליעזר פאפו בעל ה'פלא יועץ', והחכם יהודה ביבאס, והמציא מחדש, בהשפעת הר"י ביבאס, את מושג התשובה. חידוש עצום זה עשה את ריא"ל, לציוני הראשון, שלושים שנה ויותר טרם הולדת הציונות בקונגרס באזל (1897), ולפני 'מדינת היהודים' של הרצל (1896). ריא"ל, רב הקהילה הספרדית בזמלין, סרייבו, הבדיל ברוב גאונותו בין שני ענפי התשובה - הפרטית והכללית. התשובה האישית עולה מפשט הפסוקים. אבל יש גם תשובה כללית, שגם היא, בלי ששמנו לב, עולה בבירור מן התורה: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ [דברים ד', ל', וכן בדברים ל']. תשובה כללית, מלמדנו ריא"ל, משמעותה שיבת עם ישראל לארצו. ויש לו הוכחה נפלאה: השימוש התנ"כי במונח תשובה, במשמעות של שיבה הביתה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ [שמ"א ז', י"ז]. אלא שלמרבה הצער, החידוש המהפכני הזה לא הדהים את עם ישראל ורבניו. המוני בית ישראל המשיכו להיאחז בגולה הדוויה: ארץ פולין הוגדרה בפיהם כמין א"י וירטואלית (והראיה, שְמה: פֹה-לין), וילנא נקראה 'ירושלים דליטא', קראקוב כונתה 'א"י הקטנה', וברלין הייתה ירושלים, כפי שהעיד רבנו מאיר שמחה הכהן מדווינסק.

הרב אלקלעי, בספרו 'פתח כחודה של מחט' (שבשערו כתב: "הפותח יד בתשובה, אל ארץ טובה ורחבה"), מנתח את סוגיית התשובה הכפולה: מדוע "תלה הכתוב את התשובה באחרית הימים, [בעוד ש]מצוות התשובה נוהגת בכל יום... שמא ימות למחר?... ולכן נראה לתרץ, כי שתי תשובות הן - תשובה פרטית ותשובה כללית. תשובה פרטית, רוצה לומר שישוב החוטא מחטאו... אבל התשובה הכללית, רוצה לומר שישובו כל ישראל על ה' א-להינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" (עמ' 323-4). ובהמשך: "שהרי תיבת תשובה הוראתו הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה... והתשובה הכללית היא לפי הוראתו הראשונה, שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו" (עמ' 326). ריא"ל, שעלה ארצה בגיל 11, ושב ועלה בשנת 1874, לאחר ששימש בכהונות רבניות בגולה, עוסק באובססיביות ברעיון התשובה הכללית גם בשאר ספריו. בספרו 'מעודד ענווים' (וינה, 1864), שכתב כביטוי הוקרה להקמת 'חברת יישוב א"י', כתב: "אמרו רז"ל: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, רצה לומר תשובה כללית, דהיינו תשובה לארץ... ואם אין ישראל עושין תשובה לארץ, אין נגאלין, כי הגאולה היא בארץ... וכשישובו לארץ ישראל, הקב"ה יחזיר שכינתו לציון... ואפילו בדור שכולו חייב יעשה ה' עימנו למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותינו" [שם, סעיף י"ח]. ריא"ל אינו מדבר על חזון אמורפי, שייושם, כפי שגרסו המוני היהודים והרבנים, מתישהו באחרית הימים. התשובה הכללית נדרשת כאן ועכשיו. צריך רק להשיג רישיון ממלכי הדור: "כששרי ישראל יפתחו פתח כחודה של מחט ויבקשו חנינה מאת מלכי ארץ, בקשה כללית בעד כל ישראל, הקב"ה יפתח כפתחו של אולם ויטה לבם לעשות בקשתם" ["גורל ל-ה", וינה 1856, סעיף ט']. ובספרו 'מעודד ענווים', הוא הרחיב: "לפי רוח הזמן הזה, שמלכי אירופא הם מלכי חסד ורחמים יותר ממלכי הקדם, מהם נשיג את הרשיון תחילה... יתקבצו באגודה אחת ובדעה אחת הנפוצים במלכויות החופשית, דהיינו מלכות בריטאניא, צרפת, עסטרייך [אוסטריה], הנקראים מלכי המערב, ומהם יצמח קרן ישועה" [סעיף י"ד]. את הצורך בהסכמת המלכים מסביר ריא"ל בכך, שהקב"ה משתמש בבני אדם למלא רצונו: "כי לה' לבדו התשועה, והוא יסובבנה ע"י בני אדם, כמו שסבב תשועת גלות בבל ע"י כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים, שיֵעור כוחם לשלחם... ולכן תצווה תורה שיעשה אדם כל יכולתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע, ישלים... שישראל יתחילו, וההתחלה היא לבקש מאת מלכי הארץ בקשה כללית בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, והוא יתברך ישלים ויטה לבם לעשות את בקשתם" [שם, סעיף ט"ז]. ואילו בספרו 'רגלי מבשר' (בילוגראדו, 1865), שיצא לאור "לכבוד הקמת החברה הקדושה כל ישראל חברים", קרא ריא"ל לבוא בדברים עם הסולטן העותמני לשם יישוב הארץ: "המלך הישר והטוב... שולטן עבד אל עזיז יר"ה, מלך אוהב צדקה ומשפט, וחפץ חסד הוא".

על אמיתותה של משנת ריא"ל, ניתן אולי לעמוד מעוצמת הרוח הכמעט נבואית שבדבריו. הוא סבר שבשנת ת"ר ("קול התֹר נשמע בארצנו") החל מניין הגאולה: "יסוד מוסד אצלי כי בשנת ת"ר נשלמו שנות העוה"ז" ['רגלי מבשר', סעיף ח'], ולכן דרש שלא להמתין בחיבוק ידיים למשיח: "הגאולה הזו לא יבוא גואל לקבצנו", אלא לפעול מבלי לאבד זמן, במישור המדיני. עם זאת הזהיר בלב דואב, כי "אם לא ייעשו תשובה לא"י, הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות ורעות, ומחזירן בעל כורחם שלא בטובתם... וביד חזקה יגרשם מארצו בעירום ובחוסר כל, כמו שאירע לאבותינו מגורשי ספרד ודומיהן... אם לא ישובו להסתופף בביתי, אני אקבצם באף ובחימה ובקצף גדול" ['ספר החיים', פרק א' סעיף ו']. למרבה הכאב התממשה האזהרה במלוא חריפותה. עם ישראל לא שעה לתחנוניו. והתוצאה איומה: מאה שנה בדיוק לאחר ת"ר, ממש בשנת ת"ש, החל היטלר ימ"ש בבניית משרפות אושוויץ ושאר מחנות ההשמדה, לקידום 'הפתרון הסופי'. וכל השאר היסטוריה.

ואנו, שלאושרנו זכינו לראות בעינינו את מימוש התשובה הכללית בארץ ציון וירושלים, אין לנו אלא לברך (לרבות את המקטרגים והמלעיזים והמגדפים, הכופרים בטובתו של מקום), בגמר חתימה טובה.