מלחמת יום כיפור באה כרעם ביום בהיר, ויצרה חרדה גם בקרב הקהילה היהודית בפילדלפיה, שבה שירתתי כקונסול ישראל. מבחינתי ההלם היה גדול במיוחד, שכן שבועיים לפני פרוץ המלחמה היינו בחופשת מולדת, ולא הרגשנו סימנים למלחמה העתידה להתרחש. בישראל עבדו, למדו, בילו ונהנו. הייתה תחושת זלזול בערבים, ולא הייתה התייחסות רצינית לאיומיהם, כולל לא לזו של נשיא מצרים, אנוור אלסאדאת.
בתום תפילת "כל נדרי", נדברתי עם ידיד ללכת איתו למחרת לבית הכנסת. בבוקר יום כיפור, 6 באוקטובר 1973, אני מקבל שיחת טלפון מפתיעה מחבר: "פרצה מלחמה במזרח התיכון". בשרי נעשה חידודים חידודים.
לא ידעתי כיצד להתייחס להודעה. חששתי ממידע לא אמין. שאלתי לפרטים, אך התשובה שקיבלתי הייתה נחרצת: "תקשיב לרדיו!". ואכן, היו כבר דיווחים על קרבות בסיני וברמת הגולן. במקום לבית הכנסת, נסעתי מיד לקונסוליה. הודעתי לידידי שלא יטרח לאסוף אותי לבית הכנסת, שאמר כי עתה יש להתפלל, ביתר שאת, לשלום ישראל.
הידיעה על פרוץ המלחמה גרמה למועקה קשה שלא ניתן לתארה, בעיקר עקב פתאומיותה. בתוככי ליבם, האמינו היהודים בגולה בכוחה של ישראל לגבור על אויביה, אולם הידיעות משדות הקרב לא היו מעודדות. תחושת חוסר אונים לא ריפתה את היהודים שעמדו שכם אחד עם ישראל, בהתנדבות אישית ובגיוס כספים. רופאים התנדבו, סטודנטים ישראלים ביקשו לשוב ארצה, חברת תובלה הציעה סיוע, חברה לייצור צעצועים ולחיתולים ביקשה לשלוח את מוצריה ארצה חינם. היה מרגש לראות יהודים מבוגרים, בחלקם ניצולי שואה, נפרדים מכספם ומתכשיטיהם, לטובת מגבית החירום לישראל.
ויטנאם שניה מלחמת יום כיפור הוכיחה שוב את תמיכתן האיתנה של הקהילות היהודיות בישראל. השתוקקתי שהישראלים יראו את רוח ההתנדבות במו עיניהם, הן כדי להתעודד והן כדי להמחיש את המושג "ישראל ערבים זה לזה".
גם בציבור האמריקני הרחב, וגם בחוגי האינטלקטואלים ובעיתונות, לא ניכרו בקיעים באהדה הכללית לישראל, למרות משבר האנרגיה שפרץ (חבית נפט עלתה אז ל-10 דולר!). אך גם צץ החשש מאפשרות של מעורבות אמריקנית, ומהיווצרותה של "וייטנאם שנייה". במקביל למגע היומיומי הרצוף עם הקהילה, קיימנו קשר הדוק עם התקשורת, לתדרוכים ולראיונות.
ראיון אחד זכור לי במיוחד, עם העיתונאי לארי מקמאלן שרצה לדעת את הסיבות למלחמה. כמרבית אנשי התקשורת, הוא לא ידע הרבה על תולדות הסכסוך ועל סירובם של הערבים לקבל ישות יהודית במזרח התיכון. כאשר שאל אותי על הפליטים הפלשתינים, סיפרתי לו גם על הפליטים היהודים שיצאו - או גורשו - ממדינות ערב. הוא נדהם לשמוע על כך, ושאל מדוע איננו מדברים על הנושא. לא הייתה לי תשובה מספקת. הראיתי לו נאומים של מנהיגים ערביים שבהם קראו לחיסול ישראל - הטעם גם למלחמתם הנוכחית בה.
לא הסתפקתי בכך. הקראתי למקמאלן את שירו של המשורר הסורי ניזאר קבאני "לחם, חשיש ולבנה", שבו הוא מתאר את מצבם העגום של העמים הערביים, המובלים בידי מנהיגים תאבי בצע ושלטון. לראיון היו הדים חיוביים, וגם נושא יהודי-ערב עלה על סדר היום התקשורתי. המאמר, שבו גם סיפרתי משהו על עצמי ועברי, נשא את הכותרת "The Refugee" - כלומר "הפליט".
במסגרת פעילות ההסברה, ערכתי עם רעייתי מרגלית תוכנית רדיו של שירים שחוברו והולחנו בזמן המלחמה שאת מילותיהם תרגמנו לאנגלית, כמו "לו יהי","תפילתי לך", "להיות יהודי","אין לנו מלים", "תפילת יום כיפור", "גם הפעם" ו-"בשם ", שביטאו את נוראות המלחמה ואת הכמיהה לשלום. התוכנית שודרה, זכתה להדים חיוביים והופצה ברבים.
מלחמת יום כיפור הנוראה גבתה את חייהם של 2,691 חיילים, לפציעת אלפים ולנפילתם בשבי של עשרות חיילים במצרים ובסוריה. במאמצים לשחרורם מהשבי, ארגנו פגישות ומסיבות עיתונאים להורי השבויים, שבאו לבקש סעד בארה"ב. נפשנו נקשרה בנפשם, ועשינו כמיטב יכולתנו להקל עליהם את סבלם. הפגשנו אותם עם אישים מרכזיים, כמו הסופר ג'יימס מיצ'נר, שפרסם קול קורא לשחרור השבויים.
בסוף מאי 1974 שוחררו חיילינו מהשבי הסורי. יוסף מנחם מקיבוץ מענית ציין כי הרגשתם הייתה ש"לב כל הציבור היהודי בארץ ובגולה דופק יחד עם 65 הבחורים שהיו בשבי הסורי".
