הקומדיה שכתב פיטר מרק ריצ'מן, שיש לו עבר עשיר בקבלת מדליות ופרסים שרבים על משחקו ותרומתו לתיאטרון ולקולנוע - היא קומדיה עם הרבה עוקץ ונגיעה בכל המקומות הרגישים אצל כולם. הצחוקים בהם היא טובלת, הם עונג בלתי נדלה. כי הם כולם שאובים מהמציאות. כולם - מקורם בסיטואציות שרבים עברו אותן. ואם לא את כולן עד עתה - אז בעתיד ידעו אותן על בשרם.
הקומדיה נפתחת בסצינה בחדר צנוע בבית אבות, בו גב' פלדמן (מרים זוהר) מוטלת במיטה, בקושי מתנועעת בעזרת מקל ותמיכת אחות סיעודית. היא מצפה לביקורו של בנה, הטס ממיאמי לבקרה להרף עין, וחוזר לביתו ועבודתו שם. כבר מסצינה זו, אנו נזכרים עד כמה ההורים סובלים מכך שצאצאיהם כמעט מתעלמים מהם, וכשהם פורחים מהקן - שלום על ישראל. הזקנים נשארים תמיד בודדים, וכאילו גלמודים. גב' פלדמן ממורמרת בשל כך על הכל. האחיות לטענתה - גונבות ממנה את כל הממתקים שלה. זכרונה אינו כשהיה. היא חדלה להיות מטופחת ומסורקת. את בנה היא מקבלת כשסיכות מהדקות את תלתליה לראשה. בקיצור - שבר כלי של צלם אדם.
הויכוחים בינה לבין בנה הארי (דב נבון) חוזרים כל הזמן לאותם נושאים. היא מלאה טענות אליו ועל כך שבחר לעבור מהצפון לדרום, על כך שאינו מתחתן, ושהעבודה היא מרכז עולמו. האוירה די עגומה. כשלפתע, מגיח לתחום אלמן גבוה, נאה, שעדיין מפעמת בליבו התקווה למצוא אהבה. החיזור שלו, הדחיה שהוא נתקל בה, אך לא מתייאש, והדו שיח ביניהם, עד שמשהו בכל זאת ניצת - מדגדגים לכל אחד, ומענגים ביותר. מכאן, המחזה מקבל תנופה, וסוחף את הקהל איתו.
בסצינה בביתו של הארי, בה אנו מתוודעים לחברתו פאולה (ענת מגן-שבו העסיסית), מתגלה הארי בכל היסוסיו וחוסר יכולתו להחליט למסד את הקשר. ענת מגן מגלה כאן את כל כשרונה הקומי תוך ניצול הופעתה הנשית החטובה, כדי לקרבו לחופה. היא המעדן של ההצגה. כמו שהייתה בהצגת "מיקווה" לפני שנים בבית לסין גם כן.
המהפך המפתיע בהצגה, הוא השינוי התהומי שחל בשני בני הזוג החדש, הקשישים שכאילו החלו שוב לפרוח, כמו העץ הכמוש שברקע הבמה, שהחל פתאום ללבלב לנגד עינינו בזכות עיצוב התפאורה החכם והיפה של סבטלנה ברגר. לא נגזול מהצופים את מלוא ההפתעה ואת התענוג שבצפייתה. אך משחקם של מרים זוהר, שזוהרת כאן במלוא יכולותיה, ואילן דר הסופר-מהוקצע, מקבל כאן תנופה אדירה, הודות לבימוי הכה מושחז ומשונן של
אלון אופיר הבהדר, והם מעניקים לקהל את מלוא התמורה המרגשת שאפשר לקבל בהצגה עם המשובחים שבשורת השחקנים הישראלים. דב נבון חוזר בסצינה שמהממת אותו, לסערת הנפש בה התגלה במחזה "הנודניק" שעלה ב"הבימה".שם התפוצצנו מצחוק ממנו, כמו גם כאן.
הצגה מלבבת, משעשעת, מרנינה, כשהקהל יוצא ממנה עם רון בלב. מה שכל כך טוב בימים טרופים אלה, בהם אנו אפופים בחדשות חוץ ופנים לא כל כך סימפטיות, ואולי גם מטרידות. עליהן נדבר במאמר אחר. אך העיקר, שלכבוד החגים היפים שלנו, מעניק לנו תיאטרון בית לסין שעה וחצי של קורת רוח. וגם זה לא מעט. ועל כך תבוא עליו הברכה.
