כן, היו זמנים שבהם היה חג הסוכות חגו העיקרי של עם ישראל - הכל, כמובן, בהתחשב בכך שראש השנה ויום הכיפורים, להבדיל, אינם בגדר חגים במלוא מובן המלה. אחרי ככלות הכל דבק בהם חותם "הימים הנוראים" של ימי הדין, שבהם עומדים הכל למשפט האלוהים. גם חג הפסח, שהוא חג המצות וחג האביב, איננו, על-פי המסורת, בגדר חג מלא, בהיותו קשור בהגבלה חמורה של איסור אכילת-חמץ, וזה כשלעצמו מכשול ברור לשמחה שלמה. חג השבועות אף הוא אינו יכול לזכות בתואר הנכסף של חג החגים, באשר הוא קצר מדי ונמשך רק יום אחד, מה גם שבתקופת בית שני מועדו לא היה קבוע.
אשר על כן חג הסוכות הוא חגו האמיתי של העם. לא בכדי הוא קרוי "חג האסיף", שבו שורה השמחה במעונו של החקלאי, האוסף את פרי אדמתו ואילנותיו - מה שמאפשר לו לנוח ולאסוף כוח עד בוא עונת הגשמים.
זמן שמחתנו סימוכין להיותו של חג הסוכות חגו בהא הידיעה של עם ישראל ניתן למצוא בפסוק "ושמחתם לפני ה' אלוהים" - פסוק שנאמר רק על סוכות והוא בלבד גם מה שקרוי "זמן-שמחתנו".
כך או אחרת, סוכות נחשב לחג עתיק, במלוא מובן המלה, שנחוג עוד קודם בניין הבית הראשון. הנביא זכריה מבדיל אותו מכל יתר חגי ישראל בכך שהגויים באו בו להשתחוות לבורא-עולם. עד כדי כך נהגו להפליג בערכו של סוכות, שאפילו הפילוסוף, ההיסטוריון והמסאי היווני פלוטארכוס מזכיר אותו בספריו פעמיים, וגם המשפטן והסנטור הרומי טאקיטוס אינו שוכח לצטט אותו ב"היסטוריות" שלו.
ואכן, אין חג עממי יותר בקרב עם ישראל מחג הסוכות."ארבעת המינים" (אתרוג, לולב, הדס וערבה) שנוטלים בו, הם גידולי הארץ הפופולריים של הזמן העתיק, בצד פרי עץ הדר שהכל נהגו לגדל.
מנהגי החג את חג הסוכות מאפיינים גם שעשועים עממיים. האתרוג והלולב, למשל, שימשו, בין היתר, ככלי-משחק להמונים. כשנהגו השמשים הקדמונים לזרוק את הלולבים - היה ההמון תופס אותם וחובט בהם איש ברעהו.
בסוכות גם רווחת המצווה לעטר את שוקי-ירושלים בפירות, כדי לשמח בכך את ליבו של העם. ורווח גם מנהג ניסוך המים, המבוסס על "ושאבתם מים בששון". אלא שלשעשוע עממי גדול לאין ערוך מזה נחשב מנהג "שמחת בית השואבה". המשנה מספרת כי כל מי שלא ראה את אותה שמחה - לא ראה שמחה מימיו.
חותם המסורת ובלט גם חליל מיוחד, שהיו מחללים בו בשעת השמחה הגדולה, המתוארת במשנה (סוכה ה', ב'-ד'). משניות אלה, שהיו ציוריות ומפורטות בתיאוריהן, נחשבות לקדומות ביותר וחותם של מסורת עממית טבוע בהן. הדברים נמסרו כפי שאכן התרחשו, כשהעם עדיין ישב על אדמתו וחגג את חגו העממי בעליזות יתרה. בחג הסוכות באה לידי ביטוי אף מצוות "הקהל", כאשר התורה הוקראה קבל עם ועדה.
לא בכדי באו חגיגות הסוכות אחרי הימים הנוראים ולא במקרה נתקן הדבר שתבוא השמחה אחר העצבות. אחרי ככלות הכל אין נשמתו של יצור-אנוש יכולה להתקיים רק באווירה של בכייה, צער ודכדוך הרוח - מציאות שהיהדות הבינה יותר מכל דת אחרת.
חג הסוכות בא, אפוא, ארבעה ימים אחר צום קשה ומתיש, ובעקבותיו ממשמש לו גם חג שמחת תורה, שבו השמחה מגיעה לשיאה.