פנינה אלמוג חשבה ש
אורן זריף יוכל לעזור לאמה החולה. ככלות הכל, שמו ידוע היטב ממודעות ענק בהן מעידים רבים כיצד הושיע אותם. אבל אחרי שני טיפולים הגיעה אלמוג למסקנה, כי מדובר בתקוות שווא וביקשה לקבל בחזרה את כספה. כאשר לא נענתה לאחר ארבע שנים של ריצות, הגישה אלמוג בפברואר 2011 תביעה בסך 10,000 שקל לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב.
בכתב ההגנה שלו, הפתיע אותה זריף: מה אתם רוצים ממני? אני בכלל שכיר בחברת תת מודע, שהיא אשר קיבלה את הכסף והיא אשר נתנה את החשבונית, ומכל מקום - מדובר בתביעה קנטרנית. השופט ירון בשן קיבל את טענתו המשפטית של זריף: "התובעת אינה מבינה את ההבדל בין אדם לבין חברה בע"מ... מדובר בתביעה שהוגשה בצורה שגויה. התובעת תגיש את התביעה נגד הגוף הנכון, אם וכאשר תרצה בכך. תביעה זו - נמחקת".
תחקיר News1 מעלה, כי כך פועל זריף בצורה שיטתית בתביעות הרבות המוגשות נגדו. מאז שנת 2007 הוגשו נגד זריף כ-40 תביעות בבתי המשפט לתביעות קטנות. כאשר התביעה מוגשת אישית נגדו, הוא מצרף אישור של משרד רואי החשבון ברזלי, או סתם מצהיר, שהוא רק שכיר בחברה - שנמצאת בבעלותו המלאה - וכך משיג אחת משתיים: או את מחיקת התביעה לחלוטין, או את העברתה לכתפי החברה.
מי שם לב לחברה? חשוב לשים לב לפרט המכריע: מדובר בתביעות קטנות, שכן התובעים שילמו כמה אלפי שקלים. כידוע, בהליך זה לא מיוצגים הצדדים בידי עורכי דין. משמעות הדבר היא, שאדם מן היישוב חושב שעליו לתבוע את זריף. ככלות הכל, זהו השם הידוע, זהו השם הזוכה למחמאות במודעות, זהו השם המופיע בטלוויזיה, זהו השם הדורש תשלומים מ
יצחק תשובה וממכבי תל אביב. מי בכלל יודע שמאחורי השם הזה יש חברה? מי בכלל שם לב למשמעות של מה שנכתב על החשבונית?
יתרה מזו: מאחר שמדובר בתובעים פשוטים, הם אינם יודעים כיצד עליהם להוכיח את תביעותיהם. כפי שנראה בחלק השלישי של התחקיר, בחלק מן המקרים התביעות נדחות בשל העדר תיעוד מתאים, כגון חוות דעת רפואיות. ואפילו אם מישהו חושב על חוות דעת כזו - לא בטוח שכדאי להוציא מאות שקלים בתביעה של אלפים בודדים. וגם אם כדאי - מותר לשער שרוב התובעים אינם יודעים שהם יכולים לתבוע גם החזר של חוות הדעת. ואם הם יודעים - אולי אינם רוצים להסתכן בכך שגם כסף זה יירד לטמיון.
לרשם נמרודי פתרונים מנויה מסרט תבעה מזריף 20,000 שקל בתביעה שהגישה ביולי 2012. לדבריה, הטיפול בה ובהוריה נכשל לחלוטין, זריף לא היה מוכן להחזיר את הכסף, וכל שהציע היה עוד טיפולים בחינם - אבל בזה היא כמובן לא הייתה מעוניינת. על-פי תדפיס כרטיס האשראי שצורף לתביעה, מסרט שילמה לזריף 3,780 שקל.
בכתב ההגנה עלתה הטענה הקבועה: זריף בכלל שכיר בחברה ואי-אפשר לתבוע אותו, ולכן יש למחוק על הסף את התביעה. לגופם של דברים טען זריף, כי הטיפול הצליח, מסרט חזרה אליו שוב והיא שילמה תמורת המוצרים שנשארו ברשותה. לכתב ההגנה צירף זריף את פסק דינו של בשן בתביעתה של אלמוג, והתוצאה הייתה זהה: לאחר ששמעה את דברי הרשמת
יפעת אונגר-ביטון (שלא נרשמו בפרוטוקול, אך ניתן לשער די בביטחון מה נאמר), הסכימה מסרט למחוק את תביעתה.
דבורה כהן פנתה בספטמבר 2011 לבית המשפט בתחינה: לדבריה, בדצמבר 2006 היא נרשמה ללימודי כוחות על-טבעיים אצל זריף, אבל שלוש שנים חלפו - ו"לא לימודים ולא כסף בחזרה. אני לא יודעת מה לעשות, בבקשה תעזרו לי. הצילו הצילו מרמאות ושקרנות".
זריף ממש לא התרגש: אני שכיר, ההתקשרות הייתה מול תת מודע, התשלום היה תמורת מוצרים בלבד. רשם בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב,
יגאל נמרודי, קיבל את טענתו של זריף: "תשתית עובדתית ומשפטית מתאימה להרמת מסך לא נטענה וממילא לא הוכחה". כיצד אמורה הייתה תובעת שכזו להבין בכלל על מה מדובר במשפט האחרון - לנמרודי פתרונים.
מוכנה להרים את המסך טיעון מסך ההתאגדות אינו חדש אצל זריף. לפני שהקים את חברת תת מודע, הוא פעל באמצעות חברת פסיכוקינזיס. כאשר הגיש יחיאל נגר תביעה נגדו בשנת 2007, מיהר זריף להודיע: אני רק שכיר בפסיכוקינזיס. כך גם הגיב באותה שנה לתביעתה של יפה קסטיאל, אשר טענה שנרשמה ללימודי כוחות על-טבעיים אצל זריף אך לא קיבלה מאומה.
שני שופטים בלבד לא קנו את טיעון מסך ההתאגדות. השופטת התל אביבית
עידית ברקוביץ קבעה, כי זריף אחראי אישית לביצוע התשלום בו חייבה אותו ואת חברת תת מודע - 2,780 שקל - אם כי העירה שאין לה התנגדות שצד שלישי ישלם בפועל.
השופטת לימור ביבי-ממן הייתה מוכנה (בדצמבר 2010) להרחיק לכת הרבה יותר: "הואיל והתובעים מעלים טענות של הונאה והואיל ואין עוררין והנתבע אף מודה שהוא הבעלים של החברה, הרי שככל שיתברר כי טענותיהם של התובעים נכונות, כי אז ממילא ניתן להרים מסך בין הנתבע לבין החברה". כיוון שכך, היא דחתה את בקשתו של זריף לדחות על הסף את התביעה נגדו. בהמשך אותו דיון ניסה זריף להמשיך ולטעון, שהוא אפילו אינו יכול לייצג את תת מודע ולהסכים בשמה לגישור, אך ביבי-ממן לחצה והוא הסכים.
זריף אישית יוציא את הצ'ק כאמור, יש מקרים בהם מבקש זריף עצמו להעביר את נטל התביעה לכתפי החברה שבשליטתו. לא ניתן לקבוע האם יש מדיניות קבועה מאחורי הצעד הזה. מה שכן אפשר להראות הוא, שלפעמים מרים זריף עצמו את מסך ההתאגדות. אריה רוטשטיין תבע בנובמבר 2011 מזריף ומחברת תת מודע 4,000 שקל. לטענתו, הוא פנה לזריף לצורך קבלת טיפול ברגליו ושילם 2,870 שקל - אך כל מה שקיבל בתמורה היה מרקחת, בה לא יכול היה להשתמש מטעמי כשרות, ואילו את הטיפול הפיזי מידי זריף עצמו לא קיבל כלל.
עורך דינו של רוטשטיין, יצחק אברהם, קיבל מזריף את התשובה הקבועה: אני בכלל שכיר כאן ואת ההתקשרות עם מרשך ביצע מנהל החברה, בנימין גלעד. מאחר שרוטשטיין נהנה מייעוץ משפטי, הוא הגיש את התביעה גם נגד תת מודע. בהמלצת בית המשפט פנו הצדדים לגישור, שם נקבע שזריף ותת מודע ישלמו לרוטשטיין 2,000 שקל מבלי להודות בטענותיו. והפרט המעניין: "התשלום יבוצע באמצעות צ'ק שימשוך נתבע מס' 1 לטובת התובע". הנתבע מס' 1 הוא לא אחר מאשר אורן זריף. כלומר: הוא טען שהאחריות מוטלת על החברה - אבל את התשלום נתן בעצמו.
מקרה דומה היה גם בתביעתו של שעיה ידידיה, שהסתיימה בפשרה: תת מודע תשלם לו 2,610 שקל. במקרה זה התייצב זריף עצמו לדיון (כפי שנראה בחלק השלישי של התחקיר, כמעט תמיד הוא לא טורח לעשות זאת), ואף הסכים לקבוע שאם תת מודע לא תשלם לידידיה בתוך חודש - הוא ישלם מכיסו.
