התביעות נגדו כנראה גורמות ל
אורן זריף להיות חולה. למעט שני תיקים, נראה שהוא לא התייצב לאף אחת מן התביעות שהוגשו אישית נגדו. לעיתים עברו על כך השופטים לסדר היום, לעיתים העירו לו, אך בשום מקרה לא עשו את מה שהחוק מאפשר להם לעשות: לתת פסק דין נגד זריף בשל היעדרותו.
ב-7.12.10 מסרה נציגתו של זריף לבית המשפט באשדוד: "מציגה אישור מחלה של הנתבע שלא יכול להגיע". ב-14.12.10 בתל אביב: "מציגה אישור רפואי. לנוכח האישור הרפואי נבצר מהתובע להגיע לדיון". מצבו של זריף לא השתפר ב-21.12.10 כאשר היה צריך להגיע לנתניה: "אני מייצגת את הנתבע משום שהוא חולה, מציגה ייפוי כוח" - אבל לא אישור מחלה.
מי שחושב שמדובר היה במחלה נקודתית, מוזמן לפנות לפרוטוקול הדיון ב-3.1.11 בבית המשפט בנתניה: "[אורן] חולה כבר למעלה משבועיים ויש לי אישור מחלה, יש לו טרשת נפוצה". למחרת בתל אביב: "הנתבע חולה בטרשת נפוצה. מציגה לבית המשפט אישור מחלה המעיד כי במשך חודש שהוא סובל כבר מזה והוא מטופל". ביום הקודם, נזכיר, נטען שזריף חולה מזה שבועיים. ואילו כעבור שבעה חודשים, ב-29.8.11, הגיע תורו של בית המשפט בתל אביב: "מציגה אישור מחלה שלו, לכן לא יכול היה להגיע".
"אמנון לוי אשם" לא תמיד זה עובד. השופטת התל אביבית
עידית ברקוביץ לא קיבלה את ניסיון ההתחמקות של זריף, כאשר קנדלר אפילו לא טענה שזריף חולה; הוא פשוט לא בא. כל עוד התביעה לא תוקנה, אמרה ברקוביץ, חייב זריף להתייצב וניתן היה לתת פסק דין נגדו בשל אי-התייצבותו; רק לפנים משורת הדין, החליטה ברקוביץ לחייב את תת מודע בתשלום.
השופטת לימור בן-שמן, מבית המשפט בתל אביב, לא אהבה את העובדה שזריף לא התייצב לדיון. היא נמנעה מלקבל את התביעה האישית נגדו, אם כי קבעה בצורה עובדתית בשל העדר גירסה מצידו של זריף: "לכאורה התקיימה הטעיה באשר למטרת הטיפול ואופן הטיפול". היא הורתה לתת מודע להחזיר לתובע, דוד חננאל, את 663 השקלים ששילם תמורת הכדורים ועוד 600 שקל הוצאות.
לעיתים מאשים זריף גורמים חיצוניים בעידוד הגשת התביעות נגדו. ישראל וסרמן הגיש בספטמבר 2010 תביעה נגד זריף בסך 3,660 שקל, לדבריו - בעקבות תחקירו של
אמנון לוי, "שהראה שהכל הבל הבלים". הוא טען, כי פנה לזריף, קיבל טיפול בן שתי דקות לכאבי הגב שלו, כדורים ומזרן קטן, אך דבר לא עזר. תת מודע טענה, כי התחקיר של לוי גרם לכמה מלקוחותיה להגיש תביעות סרק, למרות שנעזרו בשיטותיו של זריף, וזוהי אחת מהן. סרק או לא סרק - בהליך גישור נקבע, כי תת מודע תשלם לווסרמן 1,580 שקל.
זריף האשים את לוי גם באחריות לתביעתו של גבי אלימלך, שהוגשה באוקטובר 2010. אלימלך טען, כי לאחר הטיפול אצל זריף, נאלץ לעבור ניתוח שהוא אשר שיפר את מצבו. זריף הגיב: אני שכיר בלבד, לוי ניסה לקעקע את מפעל חיי, מוגשות תביעות סרק נגדי וניתנו "פסקי דין גורפים בהם הוחלט על מחיקת התביעות על הסף". מה שזריף לא אמר בכתב ההגנה הוא, שהמחיקות על הסף היו רק משום שהתביעות הוגשו אישית נגדו ולא נגד החברה או בשל העדר תיעוד רפואי מספק; פסקי הדין שהוא עצמו צירף לכתב ההגנה לא קבעו ולא רמזו שמדובר בתביעות סרק. תביעתו של אלימלך הועברה לגישור.
סוגרים בחשאי זה מה שקורה בחלק ניכר מהתביעות נגד זריף: הן עוברות לגישור, כאשר לעיתים הצדדים אפילו אינם מדווחים לבית המשפט בצורה מפורטת מה נקבע בגישור. כך למשל אירע בתביעותיהם של יפה קסטיאל בשנת 2007 ושל יחיאל נגר בשנת 2008: אחד הצדדים הודיע בצורה לקונית הגיעו לפשרה וביקש לסגור את התיק. בשנת 2007 מחק גם צבי פורגס את תביעתו, והודיע לבית המשפט שזריף פיצה אותו לשביעות רצונו. בשנת 2011 הגישו זריף, ויויאן מגירה ושלמה מגירה לבית המשפט בתל אביב הסכם פשרה שאומץ על ידו, מבלי שפרטיו הוכנסו לפרוטוקול. החשאיות הזו משרתת כמובן רק את זריף, ומותר לשער שהיא דרישה שהוא מציג לתובעים כתנאי לתשלום הפיצוי.
במקרים הנדירים בהם מתקיים דיון לגופן של התביעות, עולות נקודות מעניינות. כך למשל טענה נציגתו של זריף, רחל קנדלר, בדיון בפני השופטת הנתנייתית
הדס עובדיה: "הרבה רופאים, פרופסורים, סטודנטים מכל מגזרי הקשת במדינה הגיעו לאורן, חלקם הגדול נושעו. קיבל מכתבי תודה". ניתן לשער שעובדיה ביקשה לראות מכתבים אלו, אך קנדלר השיבה: "לצערי אין לי את זה פה". בתביעה זו הסכימה תת מודע לשלם 1,305 שקל - מחצית מהסכום הנתבע.
במקרה אחר אמרה קנדלר, כי כאשר שילמו התובעים 2,780 שקל - היו 1,940 שקל מתוכם העלות של החומרים. חשבון פשוט מלמד, כי זריף גזר קופון של 43%. אגב, גם בתיק זה טענה כרגיל קנדלר שזריף "לא לוקח על טיפולים. הטיפולים הוא נתן להם כמה שהם רוצים". במקרה הזה קבעה השופטת עידית ברקוביץ, כי זריף ישלם לתובעת, רינה בן-עבו, 2,780 שקל; אם לא ישלם אותם בתוך חודש, יגדל הסכום ל-4,000 שקל.
הנה עוד נקודה. דוד חננאל טען בתביעתו, כי התבקש לחתום על התחייבות לפיה לה לא יהיו לו תביעות כלשהן נגד תת מודע, אך מחק זאת מהטופס שקיבל. הטענה נשמעת במבט ראשון מוזרה: אם הלקוחות שלו חתמו על התחייבות כזו, מדוע זריף לא משתמש בה?
אולם זריף עצמו צירף לכתב ההגנה בתביעתו של לקוח אחר - רוני פריד - את הטופס עליו חתם הלה. שם נאמר במפורש: "אין ולא יהיו לי גם בעתיד כל תביעות ו/או טענות ו/או מענות מכל מין וסוג שהוא, כנגד חברת תת מודע ו/או אורן זריף ו/או מי מעובדי החברה בגין הטיפול". זריף ודאי יודע שלהתחייבות זו אין כל תוקף משפטי, ולכן הוא לא נשען עליה - אך קשה לדעת כמה לקוחות נרתעו מהגשת תביעות רק משום שחשבו שאינם יכולים לעשות זאת.
אין חוות דעת כפי שנאמר בחלקו הראשון של התחקיר, העובדה שמדובר בתיקי תביעות קטנות משרתת את זריף גם לנוכח העובדה שחלק מהתובעים לא מצרפים תיעוד משפטי. כך למשל עלה בגורל רוב תביעתו של דוד חננאל, אשר תבע 10,000 שקל אך קיבל רק 1,200 שקל, משום שלא צירף מסמכים רפואיים ולכן לא הוכיח את הנזקים הנלווים להם טען.
העדר מסמכים רפואיים הוא שהכשיל גם את תביעתו של סמיון רויטר. הלה סיפר בבית המשפט, שכאשר אושפז בפברואר 2010 והראה לרופאה את התרופות שקיבל מזריף, לאחר שעבר שלושה צינתורים, היא "הייתה בשוק והיא אמרה לי שאם אני רוצה לחיות - תזרוק את זה מיד". ואולם, השופטת
נגה שמואלי-מאייר דחתה את התביעה באומרה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו של זריף לבין מצבו של רויטר ולא הוכח שמצבו של רויטר לא הוטב כתוצאה מהטיפול. "התובע לא צירף כל חוות דעת רפואית ערוכה כדין על-מנת לבסס את תביעתו", קבעה.
