חינוך שכזה

עברו שנים, הפכתי לנער צעיר וישבתי במהלך חזרה כחבר חמישיית כלי הנשיפה בערד, כנגן קרן יער (כלי נשיפה ממתכת). שוב ושוב אנו, חברי החמישייה, שמענו מפי המדריך המוסיקאלי שלנו, שאף פעם לא היה מרוצה את המילים הבאות: "ניגנתם מתחת לגרוע!!". יום אחד, לאחר שהתאמצנו נורא לבצע את הדרוש מאיתנו בצורה הטובה ביותר, הסתכל עלינו המדריך לאחר שסיימנו לנגן, חייך חיוך מאוזן לאוזן ואמר בקול: "השתפרתם!!, קודם ניגנתם מתחת לגרוע, ועכשיו... רק גרוע!" כאשר ניגנתי כסטודנט באקדמיה למוזיקה בת"א בהרכב מוסיקאלי, השמעתי למדריך שלנו קטע סולו (נדמה לי שזה היה מתוך הסימפוניה החמישית של צייקובסקי). הוא שמע אותי שוב ושוב וכל פעם תיקן אותי מחדש עד שהיה מרוצה. אחר כך הוא אמר לי שלו צייקובסקי היה שומע את הביצוע הראשוני שלי הוא היה מתהפך בקברו. אני לא יכולתי שלא לענות והשבתי לו שאחרי כל כך הרבה שנים בקבר, יהיה זה טוב לצייקובסקי לשנות קצת תנוחה. חבריי להרכב היו קצת המומים על האומץ לענות למדריך קשוח ובעל שם, אשר היה בעברו אחד מנגני הבסון הטובים בעולם, אך הוא צחק וכל חברי להרכב נרגעו. בתזמורת האקדמיה למוזיקה היה לנו מנצח קשוח, אך גם הומוריסט שהיה מתנהג כמגלומן אף שלא היה כזה באמת, מן טיפוס שכזה שתמיד היה קשה לדעת מתי הוא צוחק ומתי הוא רציני כי תמיד נהג לדבר בקשיחות. לי למשל, הוא תמיד פנה בחיבה אך גם אז נשמעה נימת קולו בקשיחות: "עמוסי!!!" הוא היה קורא לי תמיד. למנצח הזה תמיד הייתה דרך מקורית להודיע לנו שהוא אינו מרוצה מנגינתנו, לדוגמא: פעם אחת לאחר שהתייאש מכך שהסבריו החוזרים ונשנים אינם נושאים פרי הוא סיפר לנו סיפור על מרצה בכיר באוניברסיטה אשר ירה כדור בראשו של סטודנט והרגו, כאשר נשאל בבית המשפט מדוע עשה זאת, השיב המרצה כי זו הייתה דרכו היחידה להכניס לאותו הסטודנט משהו לראש. אנחנו פרצנו בצחוק והמנצח הרעים בקולו כרומז לבאות: "המרצה יצא זכאי!!!!!" "מי קיבל אותך לאקדמיה?" צעק אותו המנצח על נגנית קלרינט אחת אשר לא ביצעה כראוי את תפקידה. "אתה!!!" השיבה לו אותה הנגנית. "נו טוב... לא אמרתי שלא עשיתי טעויות בחיים" סיכם המנצח את חילופי הדברים. פעם, התעטשתי באמצע חזרת התזמורת במהלך ביצוע אחת היצירות, המנצח לא חשב לרגע והגיב מיידית: עמוסי!!! זה בכלל לא מה שכתוב בתווים. בחזרה אחרת בחר המנצח לבטא את אכזבתו מאיתנו בצורה מקורית שלעולם לא אשכח, הוא כעס עלינו ופלט את המילים הבאות: "אני מתבייש בשימכם..... בפניי!!" כיוון שאצלו קשה לדעת מתי הוא צוחק ומתי הוא רציני, אז גם קשה לדעת מתי מותר לצחוק ומתי לא, אך במקרה הזה היה די קשה לשמור על ארשת פנים רצינית.

מתקופת לימודי באקדמיה למוזיקה נשארו רק כמה חברים, כמה חוויות ותואר ראשון שאין לי הרבה מה לעשות איתו (מישהו רוצה לקנות?) החיים גלגלו אותי לעבודה בתחום אחר לגמרי, וכך מצאתי את עצמי עוסק כמדריך בחינוך מיוחד לנערים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית. בביטוי הארוך הזה הוחלט להשתמש בתקופת שר הרווחה לשעבר, משה כחלון, כי השם הקצר והמקורי (מפג...... לא משנה) לא מצלצל טוב במיוחד, הבעיה היא, שמאז ההחלטה החדשה אני נתקל הרבה בביטוי הארוך הזה (גם בדיבור וגם בכתב) כשלצידו בסוגריים או כתוספת הסבר קלה, המילה שכל כך ניסו להיפטר ממנה וללא הצלחה: ('מפגר'). מה לעשות? עם כל האהדה לשר לשעבר, ההחלטה הספציפית שלו בעניין הזה, הינה בהחלט החלטה בעלת מוגבלות שכלית התפתחותית. באחד הימים הראשונים לעבודתי שם, ישבתי לצד אחד מהנערים שאיתם התחלתי לעבוד וניסיתי ללמדו את ההבדל בין המספרים שבלבלו אותו במיוחד:תשע ושש. "לשש (הסברתי) הזנב מלמעלה ולתשע הזנב מלמטה" הצבעתי לעבר המספר תשע שהיה רשום על הדף ושאלתי אותו: "למי יש זנב למטה?" והנער ענה לי בקולו המגמגם: "ח...ח...חתול". צריך להכיר את הפנים החמודות והתמימות של הנער הזה כדי להבין כמה מתוק הוא היה כשהוא ענה לי את התשובה לשאלה וכמה הוא מתוק באופן כללי. כשספרתי את הסיפור על התשע והחתול לאישה אחת שתמיד נוהגת להסתכל על העולם בצורה חיובית, היא הייתה מלאת התפעלות ואמרה לי בהתלהבות: "וואו... איזה ילד חכם" אני איחלתי לה שכל הילדים שלה יהיו חכמים באותה המידה, אך יכולתי להרשות זאת לעצמי, כי היא מכירה את חוש ההומור שלי וחוץ מזה ה"ברכה" שלי גם כך לא יכלה להתגשם כי הילדים שלה כבר גדולים וחכמים במיוחד. מדי שבוע לקחתי עשרה בקבוקי מים ריקים ושחקתי באולינג עם אחת הקבוצות של הנערים. עמדתי תמיד לצד הבקבוקים ולאחר שהכדור היה מתגלגל הייתי סופר את מספר הבקבוקים שנפלו. לא פעם הכדור סטה ממסלולו והתגלגל לעברי ואני הייתי עושה את עצמי נופל ואחר כך הייתי אומר לתלמידים בקול מעט תקיף: "אתם צריכים להפיל בקבוקים, אתם לא צריכים להפיל עמוסים!!" זה היה מצחיק אותם במיוחד (עד שיום אחד כצפוי הם התרגלו לבדיחה). לאחד שהיה "מפיל" אותי בדרך לא דרך באופן קבוע אמרתי פעם בצחוק שלו במקום עשרה בקבוקים היו עשרה "עמוסים" הוא בטח היה מפיל את כולם. כשמישהו היה מצליח להפיל את כל הבקבוקים, התחיל הטקס בו הוא זכה שכולם היו לוחצים לו את היד (תמיד הקפדתי שבעת לחיצת היד יהיה בין התלמידים קשר עין ושזו לא תהיה לחיצת יד סתמית) ולאחר ש"בעל השמחה" היה מקבל את הכבוד הראוי לו הייתי מתחיל להתלונן שרק בגללו אני צריך להתכופף ולהרים את כל הבקבוקים ולסדרם מחדש, וכך הייתי מרים את הבקבוקים ומסדרם תוך אנחות של אדם זקן. הם תמיד צחקו מזה נורא ותמיד אמרו לי שהם יפילו שוב את הכל ויגרמו לי שוב לעבוד קשה, להתכופף ולהרים את כל הבקבוקים מחדש. אתם זוכרים איזה עונשים קיבלתם בבית הספר או מההורים? אני לשם שינוי מאוד רציתי להפוך את המילה הקשה "עונש" למילה קצת יותר נעימה. יום אחד הופעתי בזמן שיעור ההתעמלות של התלמידים והפתעתי את המורה שלהם כששאלתי את הנערים: "מי רוצה עונש?" כולם כבר הכירו אותי וצעקו בכל רם: "אני!!" המורה להתעמלות היה בשוק ולא כל כך הבין מה קורה ואני עברתי מילד לילד, טפחתי לכל אחד באופן אישי על השכם ובד בבד אמרתי בחביבות לכל אחד:"עונש...עונש גם לך...ולך עונש גדול במיוחד" וכן הלאה. המורה להתעמלות התגלגל מצחוק ביחד עם התלמידים אשר זכו לעונש כיף במיוחד ואף היו כנראה לתלמידים היחידים בעולם שידעו שיש "עונש רע" ויש "עונש טוב" ובזה האחרון הם אף ביקשו לעצמם לעיתים די קרובות ומיוזמתם האישית. (עמוס... אני רוצה עונש).

הערה לסיום:

• חשוב שכל אחד העוסק בהוראה או בחינוך יפעל בסגנון שלו, אך שיעשה זאת מתוך אהבה אמיתית ושיתאים את תגובותיו לילד או התלמיד שאיתו הוא עובד, כי כל אחד מגיב שונה, ומה שמדרבן את האחד להתאמץ קצת יותר עלול להביא את האחר לייאוש מוחלט. לפעמים, אותן המילים בדיוק יכולות להישמע אחרת בעקבות שינוי בהבעת פנים, טון דיבור או נימת קול וגם לזה כדאי לשים לב.