בימים אלה חל יום השנה ה-13 לפרוץ האינתיפאדה השנייה, זו שקיבלה את הכינוי אל-אקצה. השימוש בשם זה נועד להעניק לאינתיפאדה ממד דתי ומשקל של חובה איסלאמית לצאת לג'יהאד כדי "לשחרר את אל-אקצה מציפורני הציונים".
בימים אלה מנסה תנועת חמאס להבעיר שוב את הזירה הפלשתינית תוך שימוש באמצעי התקשורת החברתית ובסיועו הפעיל של ערוץ אל-ג'זירה. יש מי שכבר החליט שיום שישי, 27 בספטמבר, יכונה 'יום שישי של אל-אקצה'.
שלושה גורמים מלבים בימים אלה את הקריאה לצאת לאינתיפאדה: הראשון הוא התחרות בין אש"ף והשלטון ברמאללה מצד אחד, וחמאס והשלטון בעזה מצד אחר. ככל שהאחד מתקדם במגעי השלום עם ישראל, כך מתגברים ניסיונות האחר להבעיר את הזירה כדי לשמוט את השטיח מתחת רגלי הנושאים והנותנים, וכדי לבטל כל אפשרות הגעה להסכם שישאיר את ישראל אפילו על סנטימטר מרובע אחד בפלשתין. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא המשא-ומתן לשלום מלבה את הטרור ומביא להרוגים ופצועים, דוגמת רצח שני החיילים בימים האחרונים.
אחד מהחיילים, תומר חזן, נהרג בידי אח של טרוריסט כדי לשמש קלף מיקוח לשחרור האח המחבל. חזן הוא קורבן העיוות המכונה "שחרור רוצחים" שמבין כל מדינות העולם רק ישראל נוהגת לבצע. אילו נהגה ישראל כמו ארצות הברית, בריטניה, צרפת ושאר המדינות הדמוקרטיות ולא נכנסה למשא-ומתן עם טרוריסטים על שחרור רוצחים, לא היו נחטפים חיילים ישראלים כדי להתמקח, ותומר חזן ז"ל היה עדיין בין החיים.
המבוי הסתום שאליו הגיע שלטון חמאס בעזה מוסיף גם הוא רצון לזעזע את המערכת היציבה שהתגבשה סביב הרצועה. מנהיגי חמאס אינם יכולים לסבול את הכינוי שהג'יהאדיסטים הדביקו להם - "מישמאר הגפול" (משמר הגבול), כאילו הם שומר הגבול הישראלי מפני פעולותיהם של הג'יהאדיסטים. המוטיבציה של חמאס לפתוח באינתיפאדה שלישית נובעת גם מרצונם להיפטר מכינוי זה.
הגורם השני הדוחף לאינתיפאדה שלישית הוא המצב בעולם הערבי, ובעיקר בסוריה. מדינה קרועה ושסועה זו מוכיחה לכל הג'יהאדיסטים הפוטנציאליים שבאמצעות מאבק עיקש ונחוש ניתן להביא אפילו שלטון חזק ועריץ אל עברי פי פחת, למצב שהוא חייב להגן על עצמו באמצעות נשק כימי.
המעורבות של ג'יהאדיסטים מכל רחבי העולם בג'יהאד נגד אסד הכופר מדגישה בעיקר את הפן האיסלאמי של המאבק על סוריה. המצב בסוריה מעודד ארגונים כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי להעתיק את מודל המאבק בסוריה גם לכאן, לא רק כדי לחסל את "כיבוש 1967" אלא גם להביא את הקץ ל"כיבוש 1948".
הזעם על מה שקרה במצרים גם הוא מכניס את האיסלאמיסטים של פלשתין ללחץ, ובעיקר הם זועמים על "פעולת ההשמדה ההמונית" שלדבריהם מבצע צבא מצרים הכופר נגד אחיהם המוסלמים בחצי האי סיני. הפעולה בסיני גם משפיעה לרעה על מדינת חמאס בעזה, וגם זו סיבה לזעם הגובר בקרב האיסלאמיסטים הפלשתינים. העובדה שישראל תומכת בשלטון הצבאי במצרים ומסייעת לו להילחם בג'יהאדיסטים של סיני מגבירה את המוטיבציה להפנות את הזעם דווקא נגד ישראל, גם כיוון שזה מה שיש בשטח.
הגורם השלישי המעודד אותם לפתוח באינתיפאדה שלישית הוא גל האלימות המונעת ממוטיבציות איסלאמיות במקומות רבים בעולם: השתלטות מיליציית 'שבאב אל-מוג'אהדין', שלוחת אל-קאעידה בסומליה, על הקניון בניירובי, קניה, שגררה התעניינות תקשורתית כלל-עולמית; הטבח שביצעה תנועת 'בוקו חראם' ("המערב אסור") בניגריה ושנרצחו בו כ-150 נוצרים; מעשי הטבח היומיומיים בעירק; הטבח בכנסייה בפשוואר, פקיסטן; הכישלון האמריקני לסלק את אסד, הכופר, אף שהשתמש בנשק כימי; התגברות ההשפעה של הרוסים, רוצחי המוסלמים הצ'צנים ותומכי אסד רוצח המוסלמים, על המתרחש במזרח התיכון.
כאשר האווירה בסביבה הקרובה והרחוקה היא כזו, דווקא השקט בישראל מרגיז את האיסלאמיסטים הפלשתינים ומעודד אותם להעתיק את שיטות הפעולה של הלוחמים האיסלאמיים הקובעים כיום את סדר היום במדינות רבות בעולם.
ישראל חייבת להיות עם יד על הדופק, ואסור לה לשקוע באופוריה של "וילה בג'ונגל" או היותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". דווקא היותה מדינה דמוקרטית, שלווה, בטוחה, מקפידה על זכויות אדם וחירויות פוליטיות - דווקא תכונות אלו מעלות את קנאתם וחמתם של שונאי ישראל, והרצון שלהם לערער את יציבותנו גדול, גם אם ערעור זה יבוא על חשבונם.
האיסלאם מעלה על נס את תכונת ה"צבר" - "הסבלנות והיכולת לסבול קשיים ותלאות", ומבטיח למוסלמי הסובל את "אלפרג' בעד אלשידה" - הישועה אחרי הקשיים. לכן, גם אם אינתיפאדה שלישית תביא להרעה בתנאי המחייה שלהם, בכל זאת המחיר כדאי בעיניהם; כי מבחינתם, "שחרור" פלשתין כולה מצדיק את הסבל והקשיים.
ישראלים נוטים להעריך את סיכויי פרוץ האינתיפאדה על-פי שיקולים של עלות ותועלת האופייניים לחברות מערביות. שיקולים אלה, טובים וחשובים ככל שיהיו, אינם תמיד חלק מהשיקולים של המוסלמים החיים בתוכנו ולידנו.
בימים אלה, אל-ג'זירה שוב מופיעה כגורם המעודד ומעורר את האלימות האיסלאמית, במצרים ואצלנו. רק לשם ההשוואה: מצרים תופסת כיום מקום שולי במהדורות החדשות של העולם הערבי, וסוריה נמצאת במרכז ההתעניינות התקשורתית. באל-ג'זירה, לעומת זאת, מצרים עדיין תופסת את המקום המרכזי, עם דיווחים רבים ומפורטים על הפעילות העממית נגד השלטון הצבאי, בעיקר זו של 'האחים המוסלמים'. אל-ג'זירה מסקרת באינטנסיביות את שביתת הלימודים והמסחר בחלק מערי מצרים.
זו הסיבה שהשלטון המצרי סגר את משרדי אל-ג'זירה במדינה, והערוץ נאלץ להסתמך בדיווחיו על קטעי וידיאו המוּרדים מאתרי שיתוף וידיאו כמו 'יוטיוב'. ישראל חייבת לשקול ללכת בדרכי השלטון במצרים, שכן הג'יהאד התקשורתי של אל-ג'זירה אינו מצטמצם למצרים, וישראל היא מטרה קבועה של ג'יהאד זה.
אם יהיה אמצעי תקשורת שילבה את רוחות האינתיפאדה השלישית, יהיה זה אל-ג'זירה. ישראל חייבת לסלק משטחה את אמצעי התקשורת הג'יהאדיסטי הזה, לפני שהוא יצית את המדינה כולה.
