מה בכל זאת היה משותף לרב עובדיה ולרב שלמה זלמן אוירבך? שניהם זכו למעמדם בעת שלא נשאו כל משרה רשמית. לרב עובדיה, כידוע, היה עבר ארוך ומפואר במשרות הרבניות הרשמיות והמכובדות ביותר. אבל לשיא מעמדו הציבורי זכה רק לאחר שעזב במרירות את כס הראשון לציון. מזמן הפך התואר "הראשון לציון" למשני בין תאריו, והוא הפך ל"מרן". כלי התקשורת לא הבינו את משמעותו של התואר הזה, שפירושו הוא "אדוננו", ומוטב: "מורנו". הם הוסיפו לו ה"א הידיעה, "המרן", כאילו מדובר בתיאור משרה או תפקיד: "הנשיא", "המלך", "המרן". אבל הרב היה פשוט מורנו, הרב עובדיה. כך, בשמו הפרטי. וגם את זה התקשו כלי התקשורת לעכל; שמעתי קריין בכיר בגלי צה"ל מודיע שהשבעה תתקיים בבית משפחת עובדיה.

אומרים: גדולתו והשפעתו של הרב עובדיה נובעות מהאומץ לפסוק לקולא. התיאור הזה מראה לדעתי על הבנה חלקית מאוד של נפש האדם. נכון, הרב עובדיה היה בדרך כלל פוסק מקל. אבל באותה מידה אפשר לומר שהיה לו זקן יפה. הרלוונטיות של שתי העובדות הללו דומה בכל הנוגע להבנת סוד כוחו. יש רבנים מקלים יותר מהרב עובדיה, שמעולם לא זכו לקמצוץ מהשפעתו. מי ששואל רב שאלה הלכתית אינו מחפש הקלות. אלו שמחפשים רק הקלות אינם טורחים לגשת לרב. יותר משהיה הרב עובדיה מקל, היה הוא מחובר למציאות. ועוד יותר מזה, הצליח לתת לאנשים מה שהם באמת מחפשים: לא חיים קלים, אלא משמעות. על הרצון הבסיסי הזה למדתי לראשונה, כרב צעיר, כאשר אדם בא לשאול אותי האם מותר לו להשתתף בחתונה של בן דוד בתוך שנת האבלות על אביו. חיפשתי בספרים, ומצאתי לו היתר. מהבעת פניו למדתי שאינו מרוצה. שאלתי אותו: מה מטריד אותך? הוא השיב: לא נראה לי מתאים להשתתף בחתונות בתקופת האבל, אבל המשפחה לוחצת, אז הבטחתי שאשאל רב. אמרתי לו: לך אמור למשפחתך שהרב פסק שאסור להשתתף בחתונה בשום אופן. זו דוגמה לאדם שלא חיפש קולא, וגם לא חומרה, אלא משמעות: הוא רצה לציין את אבלותו בדרך משמעותית. הפסיקות המעוררות באנשים תרעומת אינן פסיקות מחמירות, אלא פסיקות הנראות (בצדק או שלא בצדק) תלושות מהמציאות וחסרות משמעות. פסיקות המחייבות להפריד בין נשים לגברים באוטובוס, או להלביש תינוקות-בנות בצניעות מוקפדת, מעוררות באנשים רבים מבוכה ואפילו כעס לא בשל חומרתן, אלא משום שהפסיקות הללו נראות בעיניהם חסרות פשר במציאות חיינו. יש עיתונאים המנסים להגחיך באופן זה פסיקות הלכתיות סבירות לחלוטין, למשל בשאלה מה מברכים על במבה. אם תולשים את הדיון מהקשרו, הוא מוצג כחסר משמעות. באותו אופן אפשר להגחיך, למשל, דיון בין רופאים בשאלה איך יש לרחוץ ידיים לפני הניתוח. אדם שלא מבין מהו ניתוח, מהם חיידקים ומה סכנתם, יכול להציג את הדיון הרפואי הזה כמופת של הפרעה טורדנית-כפייתית. הרב עובדיה פסק באין-ספור שאלות קטנות-כביכול. אבל מעל כל אלו ריחפה משמעות גדולה, שהייתה ברורה לכל תלמידיו ומעריציו. השפעתו החריגה של הרב עובדיה נובעת מכך שמעבר לעצם גדולתו בתורה, הוא הצליח להעניק משמעות לחייהם הרוחניים של מיליוני יהודים. זאת עשה באמצעות המפעל האדיר שלו להחייאת המורשת ההלכתית של יהדות ספרד. הכותרת הממצה של מפעלו ההלכתי, היא גם הכותרת של השפעתו הציבורית: להחזיר עטרה ליושנה.

מלבד יתר מעלותיו, היה לרב עובדיה גם שכל ישר יהודי. שאלו אותו האם כדאי לנסוע לאומן לראש השנה. הוא השיב: ומי ישמור על הילדים, שלא ישתוללו בבית הכנסת?! התשובה הזו קולעת, לדעתי, הרבה יותר מאשר הפלפולים המעמיקים על קדושת הארץ, שאפשר לשמוע לעתים בהקשר זה מרבנים סרוגים. הרב עובדיה לא אמר את התפילה לשלום המדינה, על המטען האידאולוגי שלה. אבל הוא התפלל את תפילת "מי שבירך" לחיילי צה"ל. וגם זה שֵֹכל ישר יהודי: היה ברור לו שכּל יהודי צריך להתפלל לשלום חיילינו ולהצלחתם. היחס הפשוט של אהדה למדינת ישראל, וגם השכל הישר המכתיב יחס זה, היו אמורים ליצור יחסי קירבה בין הרב עובדיה לציבור הדתי לאומי. לא כך קרה, בין היתר בגלל סיבות פוליטיות. לאחר פטירתו של הרב עובדיה, שמא נצליח ליצור יחסי קירבה כאלו עם מורשתו וספריו.