פעמים רבות אנו נשאלים האם העובד זכאי בכל מקרה של עזיבת עבודה לכספי הפיצויים שהופקדו לתוכניות הפנסיוניות שלו במהלך עבודתו. בשבועות האחרונים התפרסמו שני פסקי דין מעניינים, שלהם השלכות חשובות הנוגעות לשאלה זו. מאחורי שני פסקי הדין עומד מוטיב מרכזי משותף - בעת סיום העבודה המעסיק משך את כספי הפיצויים שהופקדו לתוכנית הפנסיונית של העובד.
במקרה הראשון פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי חברת הביטוח תעביר כספי פיצויים לרשות המבוטחת. מדובר היה בכספים שהוחזרו בעבר למעסיק של המבוטחת, משום שזה טען כי העובדת פוטרה בנסיבות של הפרת אמונים בשנת 2002.
העובדת תבעה את המעסיק בבית הדין לעבודה, אשר קבע בשנת 2008 את זכאותה לכספי הפיצויים. בעקבות פסק הדין פנתה העובדת לחברת הביטוח, שהפנתה אותה למעסיק (שבינתיים פשט רגל).
בשנת 2012 פנתה העובדת למפקח על הביטוח בתלונה על כך שחברת הביטוח העבירה את כספי הפיצויים למעסיק, ללא שהוצגו בפניה המסמכים המתחייבים על-פי חוק, וללא שחברת הביטוח הודיעה לה על החזרת הפיצויים למעסיק. כאמור, בית המשפט פסק בספטמבר האחרון כי על חברת הביטוח להשיב את הפיצויים לעובדת, למרות שאלה כאמור כבר הועברו בזמנו לידי המעסיק.
במקרה השני העובד עבד אצל מעסיקו כ-5 שנים והתפטר. בסמוך למועד ההתפטרות הבטיח המעסיק לעובד כי ישוחררו לו מרבית כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים שעל שמו. לאחר העזיבה גילה המעסיק כי העובד עבר לעבוד בחברה מתחרה, ועל-רקע זה חזר בו מההסכמה ומשך אליו את כספי הפיצויים.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב לקח בחשבון שהעובד הסתיר ממעסיקו את המעבר למעסיק מתחרה - מידע שהוא מהותי להחלטת המעסיק הראשון האם לשחרר לרשות העובד את כספי הפיצויים. לפיכך, יכול המעסיק לחזור בו מהסכמתו.
בית המשפט פסק בחודש אוגוסט האחרון כי העובד התפטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, וכי המעסיק משך כדין את כספי הפיצויים. הפיצויים, אם כך, לא שוחררו לעובד.
סעיף מונע הפתעות
על-פי האמור, בחוק פיצויי פיטורים הכספים שהופקדו לפיצויי פיטורים אינם ניתנים להעברה לרשות המעסיק. רק במקרה שבו העובד סיים לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, והקופה אינה תוכנית לקצבה - המעסיק יכול לבקש אליו את כספי הפיצויים.
במקרה שבו הפיצויים הופקדו לתוכנית קצבה, הכספים ניתנים להשבה למעסיק רק אם נקבע במפורש בהסכם קיבוצי או בהסכם אישי בין העובד למעסיק כי כספי הפיצויים ניתנים להשבה למעסיק (נזכיר כי מאז 2008 כל התוכניות הפנסיוניות הן מסוג קצבה וכפופות למגבלה זו).
משרד האוצר הסדיר ב-2003 את כללי ההתנהגות של הקופה במקרה של החזרת הכספים למעסיק, וקבע, בין היתר, כי העובד יקבל הודעה על כוונת המעסיק למשוך כ-60 ימים קודם למשיכה, וזאת על-מנת שיוכל להגיב לבקשה זו.
במקרה שבו חתמו העובד והמעסיק על האישור הכללי לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, הפיצויים שייכים לעובד בעת סיום עבודה (למעט במקרים חריגים שנקבעו באישור הכללי). בהסכמה מסוג זה לא יהיו "הפתעות" לעובד או למעסיק בזמן סיום עבודה, וזהו אחד מיתרונותיה.
חלק מהחיסכון פסק הדין הראשון חידד את החובה של הקופה להודיע לעובד בצורה ברורה ומתועדת, במקרה שהמעסיק מבקש למשוך את כספי הפיצויים (וכך גם נוהגות רוב הקופות).
עוד נראה כי פסק דין זה יגרום לחברות הביטוח להקפדה על המסמכים והאסמכתאות הנדרשים על-פי חוק, כאשר מעסיקים מבקשים למשוך אליהם את כספי הפיצויים.
פסק הדין השני מלמד אותנו כי למרות השינוי מ-2008, שבו הוגדרו תוכניות הביטוח כולן כתוכניות לקצבה, עדיין ניתן למעסיק טווח החלטה מסוים לגבי הנסיבות המזכות או שאינן מזכות את העובד בפיצויי פיטורים.
עמדת המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי גם בהחלטות נוספות, היא כי הפיצויים הם חלק מהחיסכון הפנסיוני, השייך לעובד, ולפיכך צומצמה אפשרות משיכת הפיצויים על-ידי המעסיק. נקווה כי גם העובדים יתייחסו לפיצויים כאל חלק בלתי נפרד מהחיסכון שלהם לגיל פרישה.
