השופטת: דנה כהן-לקח, בית משפט השלום בירושלים המועד: יום שני, 19.8.13, שעה 08:30 הנושא: מעצרים בעצם, הדיון התחיל ב-08:20 כאשר דנה כהן-לקח שמעה שה"
לקוחות" הראשונים מחכים לה והיא נכנסה לאולם. כהן-לקח (לשעבר רשמת בית המשפט העליון) פותחת בדקה של החלפת חוויות עם נציג המשטרה, האומר ש"אתמול אבי היה עצבני והיום אני מחליף אותו". כהן-לקח משיבה: "הוא דווקא היה בסדר כל היום, רק בדיון האחרון קפץ לו הפיוז".
ניגשים לעבודה. כהן-לקח שואלת האם אחד מנציגי המשטרה מחכה רק לחתימתה על צו. השוטר ניגש, כהן-לקח קוראת ושואלת. "אם לא הייתי שמה לב, היית יכול חלילה להכשיל אותי
בתום לב", היא מעירה בעדינות, ושואלת האם ניתן לכתוב בצו את מהות החשד - החזקת אמצעי לחימה. באותה הקפדה היא עוברת על יתר הצווים לפני החתימה עליהם, כך למשל בבקשה לצו חיפוש. כהן-לקח מבקשת לקבל פרטים: "כדי לחפש מה? איך הגעתם אליו? איך אתה יודע את הכתובת? אתם רוצים לחפש את המוצרים שנרכשו תוך ההונאה, נכון? זו מטרת החיפוש?". בבקשה אחרת - צו לחברת בזק - כהן-לקח רוצה לדעת כיצד יודעת המשטרה שזהו החשוד ומה בדיוק היא מבקשת.
"אל תחנוק בפעם הבאה" אחרי כל הצווים אפשר להתחיל לטפל במעצרים. התיק הראשון הוא בחשד לתקיפת בת זוג, כאשר יש הסכמה על שחרור, אך אין הסכמה על אורך התקופה בה יורחק החשוד מהאישה (שמסרבת לשתף פעולה). כהן-לקח פונה לחשוד: "זו אשתך? כמה זמן היא חברה שלך? אז 30 יום [הרחקה], מה יש, תירגעו קצת. אין להם ילדים" - היא מסבירה לסניגור - "אין להם בית משותף". החשוד טוען שהוא מתייחס לבנה של חברתו כאילו היה בנו, אך כהן-לקח לא מתרגשת: "אתה יכול לדאוג לו מרחוק. אל תחנוק אותה בפעם הבאה. יש עד אובייקטיבי, למה לו לשקר ולקרוא למשטרה?".
כהן-לקח מכתיבה לפרוטוקול את הפרטים שביררה עם החשוד ומבהירה שהצו הוא רק נגד החשוד; אם בת-הזוג תרצה להתקרב אליו - מותר לה. הסניגור מבקש שוב לשקול את אורך התקופה וטוען שהיה רק ויכוח בין השניים, אך כהן-לקח אינה מוכנה לקנות את זה:
"יכול להיות שהיא לא רוצה להתלונן כי היא מפחדת, אולי הוא עוזר במימון של הילד, אני לא יודעת מה השיקולים שלה. יש עד אובייקטיבי שקרא למשטרה. שיידע שאם הוא עושה את זה, הוא לא יראה אותה 30 יום. אין להוריד אישה לרצפה! תודה". כהן-לקח מכתיבה את ההחלטה במהירות וברהיטות, תוך הקפדה על הפרטים. היא גם שמה לב לכך שהסניגור מבקש לתת למרשו שיחת טלפון כדי לארגן ערבות ומכניסה זאת מיד להחלטה.
בין הדיונים יש קצת מהומה, כמו תמיד באולמות מעצרים, אבל כאן היא משתתקת במהירות רבה. כהן-לקח פונה בערבית לחשוד הבא: "מִן הוּאָ מאהר? אינְתֶ?" הסניגור איננו, כהן-לקח חושבת שצריך למנות לו סניגור, אבל השוטר אומר שהתבקש לקיים את ההקראה בלעדיו. כהן-לקח מקפידה לציין בפרוטוקול, שכתב האישום הוקרא לנאשם באמצעות המתורגמן, מעבירה את התיק לקביעת המותב ודואגת להבטיח שהמזכירות תשלח את הפרוטוקול לסניגור.
"יותר מזה לא יכולה לרדת" התיק הבא לא קבוע ליום זה, הצדדים מנסים לאתר אותו לפי המספר, וכהן-לקח מצביעה על הבעיה וגם על הפתרון: "זה אומר לי שלא עברתם דרך המזכירות. תביא לי את הבקשה הקודמת שעל בסיסה נתתי את ההחלטה הזאת. אני לא זוכרת מי נגד מי, כי עברתי מאז עשרות עצורים".
עד מהרה מתברר, שהתיק נדון בפני כהן-לקח ביום הקודם ושהעצור אינו מצליח לעמוד בתנאי השחרור שקבעה. החשוד מסביר את הבעיה באמצעות המתורגמן, וכהן-לקח מבינה את דבריו וגם שמה לב לכך שהתרגום לא היה מדויק. כהן-לקח מנסה להתקדם: "מישהו יחתום לו ערבות צד ג'?". הסניגור והשוטר מתווכחים משני צידי הדוכן באולם הקטנטן, וכהן-לקח מתערבת: "אנחנו רוצים לשחרר אותו, אל תתחילו". היא פונה לסניגור: "אולי הוא יכול להביא שני ערבים במקום הכסף [ההפקדה]? מה אתה נלחם? טוב, יאללה, בואו נעשה את זה ערבות צד ג' וזהו".
כהן-לקח מבטלת את חובת ההפקדה של 500 שקל וכותבת שהדבר נעשה בהסכמת הצדדים, "כי לא נתחיל [להתווכח]". היא מבהירה, כי מאחר שמדובר בחשד להחזקת סכין ולפריצה, החשוד לא ישתחרר אם לא יהיו לו שני ערבים; "יותר מזה אני לא יכולה לרדת". החשוד והסניגור נשלחים לארגן את הערבויות.
סניגור נכנס: "גבירתי האריכה את המעצר עד 09:00, עכשיו 09:01". כהן-לקח מחייכת: "גבירתך לא משחקת", אבל מיד מרצינה: "הם לא הגישו כתב אישום? לא יכול להיות! והאיש לא פה? אנחנו נדבר על זה". הסניגור יוצא.
"בשביל זה יש אחים" בתיק הבא שוב יש מחלוקת על תנאי השחרור. כהן-לקח שואלת את החשוד היכן הוא עובד, והוא משיב שאינו עובד. כהן-לקח: "אז מה אתה רוצה?". החשוד: "יש לנו קיוסק בסילוואן". כהן-לקח: "לפני רגע אמרת שאתה לא עובד. הוא לא עובד בשביל מס הכנסה, הוא עובד בשביל הליך מעצר". הסניגור מסביר, וכהן-לקח פונה לנציג המשטרה: "תן לי דוח פעולות חקירה. אולי הם צריכים פחות ימים". היא חוזרת לסניגור: "אנחנו מדברים על מעצר בית, על מה אתה מתווכח?". ועכשיו לשוטר: "אני רוצה לדעת אם אפשר לצמצם את החמישה ימים [של מעצר הבית] לשלושה-ארבעה. חיפוש בבית עשיתם? אז למה מעצר בית מלא? יאללה, תסכימו לשלושה ימים".
עכשיו מתחיל הוויכוח על הדרישה להפקדת 1,000 שקל. החשוד טוען שאינו יכול לגייס סכום זה. כהן-לקח: "בשביל זה יש אחים; הם רוצים שתישאר במעצר?". הסניגור: "הוא יכול לגייס, אבל בטלפון יהיה קשה". כהן-לקח לשוטר: "ריאלית, כמה ימים אתה צריך? את ההפקדה חלבי [הסניגור] ישאיר לי".
כהן-לקח לחשוד: "אני מבינה מה שאתה אומר. אני צריכה שאחיך יבוא וישים את הכסף. אתה תלך ותַלווה מהחברים או שיילך ויַלווה מחבר [הטעויות במקור]. אני לא אשחרר אותך בלי הפקדה כספית. תתחיל לחשוב איך אתה משיג את הכסף מתוך בית המעצר, ממי אתה יכול להלוות [שוב הטעות במקור]. אני אוריד לך את זה ל-500 שקל, לא פחות. אני כותבת את זה בהסכמת הצדדים". החשוד: "אני רוצה רק שתכתבי בפרוטוקול שיתנו לי להתקשר". כהן-לקח: "בטח".
השורה התחתונה: המקח-וממכר על תנאי המעצר אולי אינו מוסיף כבוד לבית המשפט, אך הוא משרת את הצדק טוב יותר מאשר עמידה דווקנית על תנאים בלתי סבירים. כהן-לקח מצליחה לשמור על סדר סביר ועל רוח טובה, למרות הלחץ והבלגן הרגילים של דיוני מעצרים. יעילות: 9. מזג שיפוטי: 9. 