לפני שאחזור לספר על מייג'ור שריף ואשתו ההרה, אני חייב לספר שבתקופה שבה גויסתי, הייתי במהלך של כתיבת פואמה גדולה "יער כלולות", מחזור שירים רומנטי שהחל להיכתב לקראת נישואיי בנובמבר 1971 (ביום הצהרת בלפור!), עם תפארת. הייתי אז ברֵאשית צעדיי בעולם הספרותי, משורר צעיר שנקרא למילואים. הגעתי למילואים כשאני מתלבט איך להמשיך את פרק הפתיחה שכתבתי סמוך לחתונה. את הפרק קראתי ערב החתונה לקרואים שהגיעו, ולא היה לי רעיון איך להמשיך את הפואמה.
כשגויסתי לשמש מטפל שבויים, קיבלתי פתאום תנופה לא צפויה להשראה: שובּצנו בסידור היומי לשמש בפַטרול (שניים בכל פטרול) סביב למכלאה של הקצינים ולמכלאה של החיילים הפשוטים ("הפלאחים"), או לשמש בשמירה במגדלי התצפית. העלייה בסולם המתכת אל עמדת התצפית היה בה קסם מיוחד של ניתוק מהסובב אותך. במגדל התצפית הייתי לבד. הקסם היה גדול יותר בלילה, סוג של התעלות רוחנית: כשראיתי מבעד לחלון הבוּּדקֶה המורם אל-על את המחנה כולו, היה שקט מוחלט, כשאתה בבידוד שם למעלה בתצפית. המשעשע בסיפור הוא שמִן הצד השני של התצפית היו פרדסים, וראיתָ מולך עצי פרי. יכולתָ מדי פעם לברוח מן המציאות הקודרת ולצפות בפרדסים, במקום למלא את תפקידך באמונה ולצפות על המכלאה. קיבלנו תדרוך לוודא שאין שום תנועה חשודה וניסיון לברוח מן המכלאה. האמת, כשהייתי במגדל התצפית שכחתי את כל העולם, גם את מייג'ור שריף ואת אשתו ההרה: הייתי מרוכז במראות שנגלו לי, כאילו הייתי במסוק מרחף מעל ראשי כולם, וזה העיף אותי אל היצירה. ראיתי פעם זוג רומנטי שהגיע אל הפרדס ונעלם בין העצים. התצפית הפכה מתצפית צבאית לתצפית רומנטית... לא פלא שהיצירה שלי קיבלה מבנֶה של פרדֵ"ס כלולות: פלאות, רזים, דוֹדים, סוד. הפרדס הפך למוטיב חשוב בפואמה שלי.
אכן, מגדל התצפית שימש לי מקור השראה, ודווקא שם בתוך המציאות הקודרת של מחנה שבויים השלמתי את כתיבת הפואמה שלי "יער כלולות", שיצאה לאור לימים כספר שירים, שעיצבה אותו גראפית וגם כתבה אותו בכתב קאליגרפי רעייתי תפארת. תוך כדי הצְפייה במחנה השבויים או בפרדֵסים, כתבתי את כל השירים הרומנטיים, שלא היה בהם שום אִזכּור של גדרות תיל, זרקורים, רובים ומסכות אב"כ. בכל פעם שטיפסתי למגדל בסולם המתכת חמוש בתת-מקלע עוזי, הייתה לי בתרמיל הצד מחברת ספיראלה גדולה, שבה כתבתי כל יום את מנת המילים הקצובה לאותה משמרת. תודו, אין זה שגרתי לגלות כעבור ארבעים שנה שהשמירה במגדל התצפית שימשה אותי לכתיבת שירים. מעל המגדל סביב אשקיפה, ושם אכתוב שירי אהבה כשאני צופה בגדרות תיל, חיילים מפטרלים וזרקורים רבי-עוצמה. גם במלחמה כתבתי שירה רומנטית, וגם שם ליד גדרות התיל חיפשתי את הרוחניות ואת החלומות.
על השִידה בתוך המגדל היה מונח מכשיר קשר ומחברת ספירלה, וגם קסת דיו ועט נובע. וכמובן, כתבתי בעמידה, כשאני צופה אל המחנה, כמי שכותב על ה"סטנדֵֵר"...
שובים ושבויים שרים יחד עם זאת, כחיילים עקבנו באמצעות הרדיו כל הזמן אחר השׂיחות שהתנהלו עם המצרים, והייתה ציפייה כל הזמן לחלופין הדדיים של השבויים. מובן שנאסר עלינו לדווח לשבויים על שׂיחות אלה, שמא זה יעורר מהומות או ייטע בהם תקוות שווא. השׂיחות עם מייג'ור שריף נעשו עם הזמן מיוסרות יותר: הוא נראה במצוקה נוראה וניסה לגרד מאתנו בדל מידע מתי יסתיים פרק השֶבי. הוא שאל כל הזמן אם משפחתו מסרה מידע מיוחד עבורו דרך הצלב האדום. לנו כמטפלי שבויים לא היה שום מידע למסור לו, אך השתדלנו לגלות כלפיו אמפתיה ולעודד אותו.
אני זוכר שבאחד הערבים התקבצו מספר קצינים מצריים ליד סורגי המכלאה, כשהייתי בפטרול לילי במכלאה. הייתה אווירה טובה והם החלו לשיר באנגלית את השיר:
And sympathy is what we need my friend
And sympathy is what we need
And sympathy is what we need my friend
'Cause there's not enough love to go 'round
No, there's not enough love to go 'round
אנו שהיינו כביכול במעמד של ממונים עליהם ועל שִביים הצטרפנו בשִירה, כסוג של אחווה אנושית גם בתוך מכלאת שבויים. השיר היה מפורסם אז, והושר על-ידי להקת "ציפור נדירה" (Rare Bird), שקמה ב-1969. בתוך המלחמה עמדו ציפורים נדירות ושרו. שוֹבים ושבויים שרו על סימפתיה בתוך המלחמה, אכן זה נשמע הזוי.
היה גם פער עצום בין הרמה האנושית של הקצינים ובין החיילים הפשוטים, שהיו כפריים חסרי השׂכלה. בכל פעם שהתקרבנו אל חדרי השבויים הפלאחים, היינו מרעישים ברגלינו כדי להימנע מלראות אותם במיטה יחד. והיו מקרים כאלה שגרמו לנו אי-נעימות. לשוחח איתם היה קשה, כי הנושאים לשיחה היו דלים. הם לא ידעו אנגלית וגלגלנו שיחה איתם ברמה של ערבית מדוברת בסיסית. לא פעם ביקש השבוי מבעד לסורגים להדליק לו את הסיגריה. ואת זה היינו עושים, כיוון שהם קיבלו מכסָה יומית של סיגריות ללא פילטר. כל המכלאות היו מוארות בלילה, כפי שנהוג במתקני כליאה, כדי לאפשר לנו לראות מה נעשה בהן.
סיפור משעשע שזכור לי אירע שבוע בערך לפני תום השבי: התבקשנו להעביר לקצינים המצרים מבחן פסיכומטרי. כבוחנים היינו צריכים לבדוק שאינם מעתיקים זה מזה, ולא הבנו את הנחישות שלהם להפגין רמה גבוהה גם במחיר העתקה זה מזה. היינו ממש צריכים להיות תקיפים ולא לאפשר להם זאת. עד היום אין לי מושג מה היו התוצאות של מבחני המשׂכּל לקצינים ואיזה שימוש נעשׂה בהם.
