שבת זו, שבת חיי שרה, היא השבת בה מתחבר העם היהודי לדורותיו ולתפוצותיו למערת המכפלה, שורש ישיבתנו ואחיזתנו בארץ. שלוש פעמים נקרא בפרשת חיי שרה על מעשה קניין המערה מאת עפרון החיתי, ועוד פעמיים תזכיר לנו התורה את קניין המערה; הפעם הרביעית היא בתיאור צוואת יעקב ערב מותו, פרשת ויחי: "וַיְצַו אוֹתָם... קִבְרוּ אוֹתִי אֶל אֲבוֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרוֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר... מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת [בראשית מ"ט]; ופעם חמישית בתיאור קבורת יעקב: וַיִּשְׂאוּ אוֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרוֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא [בראשית נ']. אין ספק שאין זה מקרי. התורה ביקשה להוציא מלבם של ספקנים, חיתים וכנענים, יוונים ורומאים, מוסלמים ונוצרים, עותומנים ופלשתינים, שהַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב, היא מיקנת כספו של עם ישראל. אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם! יתרה מזו: כשהתורה מתעדת את רכישת המערה מידי עפרון החיתי, טורחת התורה לציין עשר פעמים(!), כי המיקנה נעשה לעיני "בני חת". ומדוע? - ללמדך שקניין בחדרי חדרים, אינו מושלם. כל הסביבה חייבת לדעת על המציאות שהשתנתה. המסר לעם ישראל חד וחלק: לא די שהקונה יידע שהנכס שייך לו, אלא עליו לממש את בעלותו לעין כל. לנהוג מעשה בעל בית. כך במערת המכפלה, כך בקבר יוסף, כך בהר הבית וכך ברחבי הארץ המובטחת. לא די בהבטחה רשומה ב'טאבו' שבתורת משה. בעלות מממשים "לעיני בני חת".

המדרגה השביעית

אך למרות התיעוד האותנטי בתורה, והודאת הערבים באמיתות התורה ודמויותיה, מתעלמים הערבים מן העובדה, שנעשתה לעין כל בדיוק לפני 3,852 שנה, בעידן שבו הערבים לא היו אלא אוסף של שבטים פראיים, עובדי אלילים, שסגדו לאלילות (ממין נקבה) אללאת אלת השמש, אלעוזא ואלמנאת, ואף הקריבו להן בנותיהם וסבאו סביבן יין לשכרה. למרבה הצער היהודים לא זכו מאות שנים לזכויות, ודאי לא להכרה בבעלותם, במערת המכפלה. כשיד הכובש האיסלאמיסטי הייתה תקיפה, הותר ליהודים, על-מנת להשפילם, לעלות רק עד המדרגה השביעית שמחוץ למבנה המערה (מדרגות הקלון נמחקו מן השטח בפקודת אלוף הפיקוד רחבעם זאבי ב-1969), ובשום פנים לא הותר להם להתפלל בתוכה. לפני 84 שנה הגיעה המשטמה ליהודי חברון מצד המוסלמים לשיא השפלות והנבזות, כשערכו בצל המערה טבח מזוויע בשכניהם היהודים. פריצי חיות קמו לפתע בתאוות רצח ברוטאלית על שכניהם היהודים חסרי המגן, טבחו 67 מהם בעינויים אכזריים לא יאומנו: עיני הקרבנות נעקרו, מוחות נשפכו, תינוקות רוטשו, מבוגרים נשרפו חיים, נשים נאנסו ונרצחו, והיו שנתלו ברגליהם אל התקרה, רק בשל היותם יהודים. טוב עשה אפוא ראש הממשלה בנימין נתניהו כשהזכיר בראשית חודש זה, בנאומו הפרוגרמטי 'בר-אילן 2', את טבח תרפ"ט בחברון. וציין כי המתקפה הערבית על בית העולים ביפו ב-1921, וטבח חברון ב-1929, שנים לפני שהומצאו ה'פליטים הפלשתינים' ולפני היות מדינה והתנחלויות ו'שטחים', נועדו לסכל את עצם זכותם של היהודים לחיות בארץ אבותיהם. חבל רק שראש הממשלה לא הזכיר בהזדמנות זו למוסלמים, כי אפילו ספרם הקדוש, הקוראן, מכיר בכך שהארץ הקדושה ("אל ארד אל מוקדסה") שייכת לעם ישראל. הקוראן מצטט את נבי מוסא (הנביא משה): "הוי בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אללה" (5:12), ומנבא שיבת ישראל לארצו: "אחרי פרעה אמרנו לבני ישראל שבו בארץ וכאשר תתקיים ההבטחה לאחרית הימים נקבץ פזוריכם" (17:104).

שואת יהודי עֲרָב

אולם, ראש הממשלה לא דייק כשציין את מועד תחילת המשטמה הערבית כלפי היהודים, שהיה בשנים 1921 ביפו ו-1929 בחברון. כבנו של היסטוריון דגול, היה עליו לדעת, כי ראשיתה של העוינות האיסלאמיסטית כנגד היהודים - איבה שהפכה את סוגיית פלשתינה לחוד החנית במאמץ האיסלאמיסטי להשמדת מדינת ישראל (עפ"ל) - נעוצה כבר במאה השביעית. היה זה בעת שממציא אמנותם מוחמד, פתח במאבק ביהודים, שסירבו לראות בו נביא הא-ל. ברוב זעמו הוא טבח ביהודי חייבר, ואחר כך גם ביהודי נדיר, ביהודי קיינוקא וביהודי קרייטה, כולם בחצי האי עֲרָב. היהודים ששרדו נאלצו לקבל מעמד נחות של 'בני חסות' ולשלם מס גבוה לשליט הערבי, וזה הגורל שמוכנים המוסלמים להועיד להם עד עצם היום הזה. רק בני חסות ומקור לייצור מיסים לממלכה. שואת יהודי עֲרָב במאה השביעית, שחולל מוחמד, היא הגורל שמועיד האיסלאם ליהודים. זו הסיבה שהניעה את המופתי הירושלמי חאג' מוחמד אל-חוסייני, מנהיג התנועה הלאומית הפלשתינית, לשתף פעולה עם הנאצים לקידום שואת יהדות אירופה (מה שהעניק לו דרגת כבוד של גנרל ב-אס.אס.), הרבה לפני קום המדינה, בטרם היה בכלל 'אכיבוש' ולפני 'בעיית הפליטים' וסוגיית ההתנחלויות. עד היום הם מודים כי זוהי מטרתם. אמנת החמאס אומרת כי "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד אשר יכרית אותה האיסלאם כפי שהכרית את מה שקדם לה", ומצטטת את מוחמד: "שהרי הנביא אמר: לא יבוא יום הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, וכאשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים, יאמרו האבנים והעצים: הוי מוסלמי, הוי עבד אללה, יש יהודי מאחרי, בוא והרגהו" (הציטוטים מתוך אמנת החמאס). רק בשבוע שעבר אמר מנהיג החמאס רב-המחבלים איסמעיל הנייה, תלמידו של מייסד החמאס אחמד יאסין, בנאום על-רקע חשיפת מנהרת הטרור, את המשפט המזעזע הבא: "מה שנעשה ליהודים הוא הרבה יותר ממה שהם יוכלו לסבול", וגם שיבח את הפיגועים האחרונים וקרא להמשיך בהם עד להשמדת היישות הציונית, הכל ברוח קרב חייבר.

להגביר היישוב בחברון

אבל למה להרחיק לכת? הרי כאן במקומותינו, בהפגנות של ערביי ישראל, נשמעות הקריאות: "חייבר חייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד", "חייבר חייבר יא יהוד, אלא פלשתין נעוד" (יהודים, זכרו את חייבר, צבא מוחמד עוד ישוב; יהודים, זכרו את חייבר, אל פלשתין עוד נשוב). בעיתון התנועה האיסלאמית במדינת ישראל 'סאות אל-חק ואל-חוריה' (קול האמת והחירות), פירסם השייח' סלאח שיר ברוח חייבר: "העושקים, הפושעים מפגיזי המסגדים... שוחטי הנשים ההרות והתינוקות... הוי הגזלנים, אתם חיידקי כל הזמנים... הבורא גזר עליכם להיות קופים מפסידים... הניצחון שייך למוסלמים, מהנילוס עד הפרת". אלה הן העובדות, למרבה הצער: טרם קם מוסלמי אחד, גם לא אחד, לא בישראל, לא במערב ובוודאי לא בארצות ערב - כולל מקרב המוסלמים בישראל - שיעז להתנער בפומבי מהעמדות האיסלאמו-נאציות הללו. אף אחד לא קם. בחזרה לחברון. לאחר טבח תרפ"ט (1929) נשא דברים מרן הראי"ה קוק בכנס למען חידוש היישוב חברון, שהתכנס ב-24.4.30, בהשתתפות ראשי היישוב וקרן העזרה לשיקום חברון היהודית, שבעקבות הטבח התרוקנה מיהודיה. בין היתר אמר כי "היהדות אינה יכולה לוותר על חברון עיר האבות. התקציב המצומצם שהקציב ועד העזרה, אינו נותן כל אפשרות ליישב בחברון ישוב קבוע ובטוח... עלינו להגביר את היישוב על-ידי תוספת כוח אנושי חדש, עובד ופעיל, לדרוש מאת הממשלה את ביטחון הנפש והרכוש... עתה עלינו לתקן את המעוות ולהגביר בחברון את היישוב... היהדות אינה יכולה להסכים כי היישוב בחברון יתבטל. זו תהיה חרפה לכל עם ישראל... על 'קרן העזרה' לאמץ כוחותיה לבניין חברון הגדולה". יפים הדברים כבימי אמירתם. כאילו לא עברו 83 שנה מאז.