סיפורים כאלה תמיד היו מבחינתי חומר מסקרן ומרחיב אברות דמיון, מפני שחשתי כאילו בעצמי הייתי נוכח שם, כמו מדובר תמיד במשפחה המורחבת שלי, והייתי בן-בית אצל דמויות רבות מהבוהמה של תל אביב הקטנה. אחדים מהם הזכרתי ברומן "נשף חברים" (1994), שכתבתי על הבוהמה בשנות העשרים והשלושים בתל אביב. על ביאליק מכבר היה בדעתי לכתוב ואולי עוד אתמודד עם המשימה הזאת. אבל הפעם אני מתמקד באפיזודת סיום חייו של נסיך השירה העברית, טשרניחובסקי. הייתי ילד כבן תשע כשאבא לקח אותי לבית ביאליק ברחוב ביאליק בתל אביב. שם בקביעות היו מקיימים את הישיבות של ועד אגודת הסופרים העברים, שהמזכיר שלה היה מינוי אישי של ביאליק עצמו, והיה זה המשורר הארץ-ישראלי המצוין, אברהם ברוידס, מידידיו הקרובים של אבא. היה זה כשנה ומשהו לפני פטירת המשורר ממחלת הלוקמיה. טשרניחובסקי נחשב אצלנו, ילדי תל אביב, כיצור מוזר. מחד-גיסא הוא משורר נערץ, מאידך-גיסא היינו צוחקים כשמישהו היה מזכירו כ"ממשמש אשכיהם הקטנים של תלמידי תל אביב". טשרניחובסקי לצורך פרנסתו שימש כרופא העירוני של מחלקת החינוך בעיר. חברי הוועד נפגשו תמיד לישיבותיהם בחדר צדדי בבית המשורר המנוח. בראש השולחן ישב הנשיא טשרניחובסקי שנבחר לתפקידו מיד לאחר מותו של ביאליק מניתוח שעבר בוינה בשנת שלושים וארבע. לידו ישב מזכיר האגודה, ובמרחק קצר ממנו אבא, שהיה אז חבר הוועד הצעיר ביותר. אני חיכיתי בחוץ, מעבר לדלת הפתוחה, אבל יכולתי לשמוע את הנאמר ולראות כמעט את כל המתוועדים. התברר לי כי לנשיא הוועד ולחבר הוועד יוסף אריכא היה תחביב משותף; שניהם רשמו רישומים שונים תוך הקשבה לדברי אחרים. אחר-כך למדתי שהמשורר אהב לשרטט דמויות ואילו אבא שירטט לעצמו בעיקר מבנים דמיוניים מפתיעים, כשייכים לעולם של המחר הנעלם.

זמן קצר לאחר שמלאו לי עשר שנים, בבוקר יום החג הראשון של סוכות 1943, הופיעה לפתע ליד ביתנו בצפון העיר, ברחוב מיכה מס' 3, מונית ומתוכה יצא בבהילות חברו של אבא, מזכיר האגודה אברהם ברוידס, שעלה בבהילות במדרגות לדירתנו שבקומה השנייה. הוא הסתגר עם אבא בחדר הכתיבה וכעבור רגע יצאו שניהם לאחר שאבי החליף דיבור קצר עם אמי, ממנו למדתי שעליו לנסוע בדחיפות לירושלים. הוא לא הסביר למה ומדוע, אבל ציין שזה קשור בטשרניחובסקי. הוא רק הוסיף שייתכן שהנסיעה תימשך שעות רבות. כעבור דקותיים ראיתי את המונית מתרחקת בין החולות הלאה משם. חייו של המשורר הדגול היו מורכבים ולא אעסוק כעת בצידיהם השונים. יכול אני רק לומר שצריך לקום סופר בעל כישרון כדי לכתוב את פרשת חייו. אבל מבחינת החומרים האישיים הקשורים בו, זהו מחוז של עלילת חיים נפתלת בה שזורות מצוקות עולם ושינויים מפליגים שחלו בתולדות ההיסטוריה האנושית ובעיקר בשלבים בהם התעצם הישוב העברי. עבורו, של מי ששוטט כבן-בית בתרבויות שונות, הייתה תקווה שאולי תצמח בארץ חברה עברית שניתן יהיה לראות בה התגשמות משאלות-לב. אתמקד בנקודה אחת, במחויבותו של המשורר לרעייתו. לא בכל יום מתקיים במחוזנו איש אשכולות כטשרניחובסקי, שיופיו ואישיותו משכו אליו נשים, מהן שאינן מבנות העם היהודי. הוא, שהיה בעל שדות השכלה אוניברסלית, מעולם לא היה שייך ליהדות קיצונית ולא פסל אדם בגלל מוצאו השונה. מעולם לא נהג כך. חכם-לב שכמותו אהב נשים על-פי מידת נשיותן. נאמנותו להן חתומה בכמה פרשיות שמשהו מהן ידוע לחוקרי חייו ושירתו.

בעת לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת היידלברג פגש המשורר את מי שעתידה הייתה להיות רעייתו האחת והיחידה, משכילה בת אצולה רוסייה בשם מלַניה קרלובנה פון גוזיאס-גורבצביץ (1971-1879). הנישואים האלה הם שכנראה הרחיקו אותו מעלייה לארץ כבר בשנות העשרים, גם כאשר היה קרוב ביותר להגשמת צעד זה. כנראה שמלניה לא התלהבה מהרעיון "הציוני". במשך שנים הם ניסו למצוא לעצמם ארץ אחרת, הרחק מברית המועצות שלאחר המהפכה, אך לא נמצא להם בית. רק ב-1931, הם עלו לארץ עם בתם היחידה והשתקעו בדירה צנועה ברחוב אחד העם בתל אביב. נראה כי מלניה לא הסתגלה לסביבתה והפכה לפרבוסלאבית אדוקה וכעבור שנים אחדות ביקשה להתבודד במנזר בירושלים. מפלט למצוקותיה נמצא לה כשעברה עם בתם להתגורר בקביעות במנזר סן סימון בירושלים, בסמוך לבית הפטריארך היווני. שלב זה בחיי המשפחה המפוצלת מצא תיקון ארעי כשבחגים ובשבתות היה עולה המשורר לירושלים ומתגורר בחדר שהועמד לרשותו במנזר ונמצא בקרבה לרעייתו מלינה ולבתו. סיפור חיים זה לעצמו הוא דרמה מיוחדת ואפילו מרגשת בדקויותיה מבחינת האמוציות הקלועות בו. לימים נחלש המשורר ובריאותו נפגעה עד שהתברר כי לקה בלוקמיה. מאותה עת, בבואו לירושלים טופל הרופא-המשורר בשהותו במנזר עם רעייתו ובתו, בידי רופא ירושלמי צעיר הקשור במשפחה שכבר הייתה מושרשת בעיר מזה שבעה דורות. היה זה ד"ר ביגר (אביו של ידידי פרופ' גדעון ביגר), לימים מהרופאים הנודעים ששירתו בצה"ל מימיו הראשונים ועד לפטירתו בשנת 1973. בכל עת בה ד"ר טשרניחובסקי היה חש ברע בהיותו במנזר, היה מוזעק אליו ידידו ורופאו ד"ר ביגר. לילה אחד, כשעה או שתיים לפני שפאתי שמיים מבשרים לידתו של יום חדש, צלצל הטלפון בדירתו של המשורר אברהם ברוידס שהתגורר בקומת קרקע ברחוב שמריהו לוין בתל אביב. הצלצולים העירו את ברוידס משנתו אור ליום חג הסוכות. בצדו השני של הקו נמצא כנראה ד"ר ביגר שדיווח למזכיר אגודת הסופרים כי נשיא האגודה, עצם עיניו לתמיד. ההודעה וכוונתה הקפיצו את ברוידס לפעולה. ברור היה כי צריך להעביר מיד את גופת טשרניחובסקי לתל אביב לפני שהרבנות הראשית דאז תניח קשיים על לווייתו אם ייוודע כי הוא מת בחדרו במנזר סן-סימון. ברוידס החליט לצרף אליו את אבא הן משום שהיה חבר בוועד המרכזי והן משום ששלט היטב באנגלית ואם יהיה צורך לערב את השלטונות בסיוע במשימה העדינה הזאת, כי אז ניתן יהיה לסמוך עליו. זו הייתה הסיבה לנסיעה הבהולה במונית מיוחדת בבוקרו של יום החג. בהגיעם לירושלים צריך היה לטפל במסמכים המאשרים את פטירתו של המשורר גם במהלכו של חג, תוך כדי שמירה על סודיות מוחלטת. בתהליך זה היה שותף גם ד"ר ביגר רופאו וכמה אישים נוספים שהפעילו עד שעות אחר-הצהריים את האדמיניסטרציה הבריטית. רק בלילה הוצאה בחשאי גופת המשורר מהמנזר והועברה ברכב מיוחד לעיר הלבנה כשהיא מלווה באברהם ברוידס וביוסף אריכא, למנוע סערת רוחות על-כך שגדול המשוררים העברים הלך לעולמו במנזר בירושלים. אחרי חצות חזר אבא הביתה, עייף ואפור ושבור-לב. ישבתי בדממה ליד שולחן האוכל היכן שאימא הניחה לפניו מיד משהו לאכול ולשתות בגלל מחלת הסוכרת הקשה שלו. רק אז הוא קשר מבט עם אמי רבקה ואמר בקול צרוד: "טשרניחובסקי איננו, ריבה. הוא מת...". פניו של אבא היו אפורים ועיניו נדמו מוצפות ברשתיות-דם. עדיין הוא התקשה להשלים עם פטירת המשורר וטרם הסתגל למחשבה שלאחר לכתו תשע שנים אחרי ביאליק, עלולה המשבצת הנדירה שלהם להיוותר ריקה. בבוא הבוקר שלאחר החג טופלו סידורי הקבורה בבית העלמין טרומפלדור. בין ההולכים אחרי ארונו נמצא גם סבי, המחנך, העורך והסופר פנחס שיפמן בן-סירה, ידידו של המשורר ומוקירו, שגם הוא נפטר ממחלה ממארת כשנתיים לאחר מותו של טשרניחובסקי, ונקבר בקרבתו.

במרוצת שבעים שנה שחלפו מאז אירעו ימים בעלי חשיבות בתולדות הישוב העברי בארץ-ישראל, והם מוכרים לכולנו. אולם גם חל בקרבנו שינוי חריף ומרחיק-לכת שעתיד לגרום לרעידת אדמה ביהדות המקומית והעולמית, ואולי עוד יגיע להינתקות מוחלטת בין כתות חרדים לבין חילונים. על הטירוף האמוני שנקשר גם בשמו של טשרניחובסקי, מצאתי הוכחה באינטרנט בעת גלישה בימים אלה. תוך שיטוט שנועד להבהיר לי פרטים מסוימים ביחס לשורות אלה שכתבתי, נתקלתי בידיעה מלפני כחמישה חודשים, שבתחילה עוררה בי חיוך לעגני, ואחר-כך התחלף זה בעצבות אמיתית. מצאתי בה הוכחה לחששותיי מכבר בדבר הסתאבותה של היהדות עד שאין להכירה. שינוי בתבונתה האנושית בקבלת האחר, והפיכתה למאובנת. תהליך שהתחיל בימי רחל אמנו ונמשך עד לאצילה הרוסייה שדבקה במשורר יהודי, מלַניה קרלובנה פון גוזיאס-גורבצביץ. מסתבר כי מה שהקפיץ מתוכנו את הצווחנים הצדקנים וקרע מגרונם זעקות-שבר, היה האסון הנורא שנחשף בציבור משנודע כי בין גדולי המשוררים העברים מהתקופה המודרנית שדיוקניהם יודפסו על שטרות כסף חדשים, נמצא גם דיוקן המשורר, המתרגם והרופא שאול טשרניחובסקי. מיד נמצא הדיוט קופץ בראש שיצא בתביעה נסערת לבטל מיד את ההחלטה הקשורה בטשרניחובסקי, שהוא פסול מהיותו יהודי מתבולל, רחמנא לצלן, מחמת נישואיו לנוצרייה. האם חסרי אידיוטים ובעלי שכלים פגועים אנחנו? מסתבר שתמיד מופיע אחד כזה לזעזע סיפי ארץ. הפעם מדובר במרצה מהאקדמיה, מאוניברסיטת בר-אילן, שפל-לשון להבחיל. ידיעה מתוך העיתונות מדווחת כך: "ד"ר חגי בן ארצי, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, תוקף את ההחלטה להפוך את המשורר שאול טשרניחובסקי ל"אייקון לאומי", כלשונו בשל היותו נשוי לאישה נוצרייה, מילניה קרלובנה. "אי-אפשר להפוך אותו לסמל לאומי מאחר שמדובר באדם שבז לנושא הקריטי בזהות היהודית של התבוללות ונישואי תערובת", אומר ד"ר בן-ארצי ומוסיף בהמשך: "אדם שהיה סמל של התבוללות ונישואי תערובת לא יכול להיות דמות מופת במדינת ישראל. אני אתקשה להשתמש בשטרות האלה. מדובר בפגיעה באתוס הבסיסי ביותר של העם היהודי שנאבק בהתבוללות ונישואי תערובת". אילו אני ממונה על ביטחון המתים, הייתי מציב מעתה שמירה על מצבתו של טשרניחובסקי. ביחס לבן-ארצי, אפילו איננו ראוי לגינוי על אווילותו וגסותו. בזה אשמים הוריו, שכן כדברי הבור בן-ארצי עוד יסתבר כי המשורר הזה שמת לפני שנים כה-רבות ייהפך חס וחלילה ל"אייקון לאומי". תמהני מה הוא היה עד היום הזה אם לא זה. עברו מכבר הזמנים בהם התרגשו גדולי מדינה להשתעות בחברתם של משוררים ויוצרים. מכבר מובילים את ספינת הדגל ה"תרבותית" החדשה נשיאנו שמעון פרס וראש הממשלה. שכן אין כמותם להתרועע עם בעלי ממון ורבנים שוטים מוחלטים, המכרסמים בוקר וערב ביסודות קיומנו כאומה הראויה לזמנה. דור דור ודורשי רדידותו ומעצבי עליבותו. עכשיו, כשאני ספון בביתי ומתבונן במלאכת מחשבה של גלף בשם יערי (שלצערי אינני יודע או זוכר את שמו הפרטי!), שהפליא לעצב את פניו של טשרניחובסקי והעניק את יצירתו זו במתנה לאבי שנים רבות לאחר מות המשורר, אני רגוע. שכן שלוות רוחי נגרעה ממני מחששי מאנשים כדוגמת אותו בן-ארצי מגוחך, שמא יחשבו אחרים שטיב העצם בו חרת יערי את דיוקן המשורר מקורו איננו ידוע, ותעלומה זו עלולה לפגוע ב"כשרות" היצירה. ובכן, הרי העובדות לפניכם. באותן שנים, שנות המלחמה הגדולה, שימש אבי כמזכיר המחלקה הווטרינרית בעיריית תל אביב. יום אחד, כשנה לאחר פטירתו של טשרניחובסקי, פגש אותו חברו יערי והתלונן לפניו שהוא מתקשה להשיג עצמות לגילופיו האמנותיים וביקש את עזרתו להשיג עבורו עצמות רחבות ככל הניתן מבהמות כשרות שנשחטו בבית המטבחיים שנמצא על גבעת טרשים גבוהה בצפון העיר, מאחורי רחוב אלכסנדר ינאי. אבא שתמיד נהג להיענות לפניות שונות אף משונות, עניין בבעיה זו את שני רופאי המחלקה, ד"ר לויט וד"ר גוסרסקי, ודאג שיערי יוכל להיכנס כרצונו לבית המטבחיים ולברור לעצמו עצמות מתאימות. יום אחד נכנס יערי למשרדו של אבא ובידו עצם מגולגלת בעיתון ישן. "יוסף," הוא אמר לו, "מצאתי היום ברך של פרה שממנה אכין לך משהו". הבעיה הייתה שהעצם צריכה הייתה להתייבש ולעבור טיפולים מיוחדים לפני שתשמש חומר ביד היוצר. אבל יערי הבטיח לאבא שבבוא יום, יגלף בעצם הברך הזאת את דיוקנו של המשורר הגדול שאבא היה כה-מיודד אתו. עברו כעשרים שנה מאז, ויום אחד טיפס לדירתנו יערי והביא לאבא את הגילוף הנפלא הזה שתצלומו מצורף בלוויית הקדשה אישית לו ולאמי. לאור עובדת היותנו מוצפים כיום בדמויות שוליות-תימהוניות כמו אותו בן-ארצי מדקדק בהבלים, אני מאושר לדעת כי העצם של טשרניחבסקי כשרה למהדרין ולא יבולע לי. אגב, גם טשרניחובסקי כביאליק צויר בידי ציירים רבים. אחת היצירות החשובות האלה שמציגה את ראש הארי המרשים שלו צוירה במכחוליו הרגישים של הצייר היהודי הנודע ליאוניד פסטרנק, אביו של המשורר והמספר בוריס פסטרנק, חתן פרס נובל. הדיוקן הגדול והמרשים הזה תלוי עד היום באולם המרכזי בבית אגודת הסופרים העברים ברחוב קפלן בתל אביב, הנקרא על-שמו של טשרניחובסקי. כדאי לבקר שם לפני שיופיעו כדרכם באחד הלילות בריוני גבעות לגבות תג-מחיר בהשראת "אנשי רוח קדים" כבן-ארצי ההוא, וגבייתם תיעשה באמצעות פגיעה בציור הדיוקן של המשורר הקסום שאהב את אשתו עד שנעצמו עיניו.