השופטת: רמה לאופר-חסון, בית משפט השלום בקריות המועד: יום ראשון, 27.10.13, שעה 09:00 הנושא: תיקים פליליים הדבר המשמעותי ביותר מבחינה עיתונאית ואולי גם מבחינה ציבורית שהתרחש באולמה של השופטת רמה לאופר-חסון בשעה בה נכחתי בו, כלל לא נגע אליה אלא לאופן בו נרקמות עסקות טיעון. נגיע לזה בחלק האחרון של הסקירה.
לאופר-חסון נכנסת לאולם בזמן בסבר פנים חמורות, שלא ישתנה לכל אורך השעה הקרובה. בכל זאת, יום ראשון בבוקר - כבר ראיתי שופטים שמתחילים עם חיוך. אבל זה לא מהותי. את התיק הראשון היא לא יכולה לשמוע, כי הנאשם התקשר עם הסניגור ואמר שאין לו אפילו כסף לאוטובוס כדי להגיע לבית המשפט. הוא מקבל ביטוח לאומי ב-28 בחודש ולכן מבקש דחייה; הסניגור סיפר, כי פעם כבר הילווה לאותו נאשם 50 שקל כדי שיוכל לחזור הביתה. לאופר-חסון דוחה את הדיון ל-11.12.13 ומזכירה לסניגור: "תזכיר לו שהוא צריך להגיע".
בתיק השני משוחחים התובע והסניגור, בנוכחותה של לאופר-חסון, על צירוף תיקים. "אז מה הבעיה? למה אי-אפשר להתקדם?", היא מתערבת. השניים מתווכחים ביניהם, לאופר-חסון מקשיבה והתובע מסביר שהוא אינו ערוך משום שלא קיבל מהסניגור הודעה מוקדמת. לאופר-חסון מנסה להתקדם: "אני רוצה שהוא יצרף היום". התובע אומר שאי-אפשר, כי הוא צריך להיערך לטיעונים לעונש. וגם מהצד של ההגנה צריך עוד זמן, כי הנאשם רוצה חוות דעת פסיכיאטרית. לאופר-חסון: "בסדר, זה נקודה אחת. מה עוד?".
הסניגור אומר שמרשו מבקש להיבדק בבית החולים שער מנשה ולא בטירת הכרמל, כי שם יש רופא שמתנכל לו. לאופר-חסון מגיבה: "זו לא החלטה שלי". אחרי רגע עולה משהו בדעתה: "יש לו רקע פסיכיאטרי? אחר כך הוא יצרף תיקים ויגיד ששם הוא לא היה כשיר לעמוד לדין". הסניגור אומר שהמטרה לבדוק את הכשירות לעמוד לדין היום ואת היכולת להבחין בין טוב לרע. לאופר-חסון: "ומה עם התיקים המצורפים?". שם, משיב הסניגור, כבר יש חוות דעת.
"אנחנו לא משחקים במחבואים" בעוד התובע והסניגור שוב מדברים ביניהם, לאופר-חסון מכתיבה את הפרוטוקול בקול החרישי האופייני לה, שאינו נשמע בספסלי הקהל. הסניגור תוהה בקול האם ראוי לכתוב שהנאשם טוען שהרופא מתנכל לו, ולאופר-חסון משיבה בטון כעוס: "ראוי לכתוב כל מה שהוא טוען, אנחנו לא משחקים במחבואים". היא שואלת מיהו הרופא המתנכל לכאורה ואף מציינת את שמו בפרוטוקול. הנאשם קם ומרים אצבע: "אפשר לדבר?". לאופר-חסון, באותו טון כעוס: "רגע!".
לאופר-חסון מאפשרת לתובע להכתיב לפרוטוקול כמה משפטים, כדי להבהיר שהעיכוב אינו באשמתו. הוא והסניגור מתחילים שוב לדון על פרטי הבדיקה הפסיכיאטרית, אך לאופר-חסון מנסה להתקדם: "אני סיימתי לדון בתיק הזה". אבל בכל זאת היא מאפשרת לסניגור להשיב, וגם הנאשם מקבל סוף-סוף את זכות הדיבור כדי לחזור על טענת ההתנכלות. לאופר-חסון משיבה: "רשמתי שהרופא מתנכל לך". כאשר הנאשם מוצא מהאולם, הוא פונה אליה שוב: "תודה, כבוד השופטת, עבודה נעימה". היא לא משיבה לו.
בתיק הבא מוצג הסדר טיעון ולאופר-חסון פונה לסניגור: "הסברת לו שההסדר לא מחייב אותי, אבל אם הוא סביר אקבל אותו והוא חייב להודות?". הסניגור כמובן משיב בחיוב, ולאופר-חסון מדלגת על השלב החיוני של פנייה לנאשם עצמו. היא מקבלת את ההסדר באותה הכתבה חרישית, תוך שהיא שוכחת שלא רק הקלדנית צריכה לשמוע אותה.
גם בתיק הבא יש הסדר טיעון: לוחם לשעבר ב"דובדבן" שצרך סם, לדברי הסניגורית - "כדי למצוא מזור לנפשו הדואבת. הוא סובל מפוסט-טראומה כתוצאה משירותו הצבאי". לאופר-חסון מכתיבה לפרוטוקול במקום התובע: "לאור האמור בתסקיר שירות המבחן, נבקש שהנאשם לא יורשע ויישלח לשל"צ". הסניגורית מבקשת לרווח את בדיקות השתן בהתאם לצו המבחן, אך לאופר-חסון שולחת אותה לכתובת הנכונה: "צריך לפנות לשירות המבחן". בעת הכתבת גזר הדין, זוכרת לאופר-חסון נקודה שהתובע שכח: "מה עם הסמים?" - כמובן להשמדה.
"אל תבוא אלי בטענות" כעת יש ללאופר-חסון עשר דקות של המתנה עד שמביאים את הנאשם הבא, וכאשר הוא מגיע - מתחולל המחזה שאליו רמזנו בתחילת הדברים. בנוכחותה של לאופר-חסון, ניגשים אליו התובע והסניגור כדי לסגור הסדר טיעון. קטעים מהשיחה מגיעים לאוזני, והרושם רחוק מלהיות טוב. שימו לב: מדובר בנאשם שיושב באולם, רגליו אזוקות, לידו איש שירות בתי הסוהר, מולו השופטת, יש לו דקות בודדות לשוחח עם סניגורו - ובתנאים הללו עליו לחרוץ את גורלו.
הסניגור, איש הסניגוריה הציבורית, מפעיל עליו לחץ לא-פיזי לא-מתון: "אתה מוכן לקחת את הסיכון - החלטה שלך, אתה ילד גדול". הנאשם נשמע אומר "אני לא מאמין", כנראה בתגובה להצעה שיודה. הוא מתכנן לפנות ללאופר-חסון, אך הסניגור מבקש שיגיד לו קודם מה בכוונתו לומר. "אני רוצה להסביר לה מה המצב", אומר הנאשם, וסניגורו מגיב: "תוכל לדבר אחרי שכל העדים יעידו. כרגע אל תגיד שום דבר, כי זה לא יהיה לטובתך". רק בשלב זה יוצאת לאופר-חסון מהאולם, כאשר לא ברור מה ראתה ומה שמעה. הנאשם מחפש אוזן קשבת אצל איש השב"ס השומר עליו: "אני לא הייתי שם. הוא [הסניגור] רוצה שאני אכתוב שהייתי שם".
התובע והסניגור משוחחים על רשימת העדים, והסניגור אומר - אולי בכוונה בקול כדי שגם מרשו ישמע: "ברור לי וברור גם לו [לנאשם] שברגע שהעד הראשון עולה, ההצעה יורדת מהשולחן". העוזרת המשפטית מתערבת: "למה אי-אפשר להגיע להסדר?". הסניגור חושף את תסכולו: "ניסינו, הפכנו עולמות. אפשר להביא את הסוס לשוקת, אי-אפשר להכריח אותו לשתות". והוא שוב פונה לנאשם: "את הסיכון אתה לוקח על עצמך. אל תבוא אלי בטענות, מקובל?". לא ברור האם הוא כועס משום שמרשו נוטל סיכון מיותר, או משום שהוא מבזבז את זמנו במקום שיוכל לסמן V ולעבור לתיק הבא.
השורה התחתונה: שופטת חמורת סבר, שלעיתים יוצרת את הרושם שלא ממש מתחשק לה להיות באולם. היא מנסה לקדם את התיקים, אך נתונה למעשי לחסדיהם של הנאשמים ועורכי הדין: אם הללו יואילו בטובם להגיע ואם הללו יגיעו להסדרים. יעילות: 8. מזג שיפוטי: 6. 