לאחרונה נתן ביהמ"ש העליון פס"ד תקדימי בעניין פיצויים לבן זוג שנפגע מבגידת בן זוגו.
מדובר בשני זוגות שהיו מיודדים ביניהם. לימים, אחד הגברים פיתח מערכת יחסים אינטימית עם אשת חברו. הגבר שנפגע הגיש נגדו תביעת נזיקין. התביעה נדחתה על הסף והערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
דעת הרוב בביהמ"ש העליון, שאותה כתב כב' השופט עמית, מנמקת את דחיית הערעור בשלושה נימוקים מרכזיים- 1) פקודת הנזיקין קובעת שמי שגורם לצד להסכם להפר את החוזה עם האחר, מבצע עוולה וצפוי לשלם פיצויים. אולם בהמשך נקבע שיחסים חוזיים שנוצרים מנישואים לא ייחשבו לחוזה לפי סעיף זה. מדובר בסעיף 62 לפקודת הנזיקין (גרם הפרת חוזה).
המערער תבע פיצוים בעילה של רשלנות אך ביהמ"ש העליון קבע שקבלת התביעה מרוקנת מכל תוכן את סעיף גרם הפרת חוזה ולא זאת הייתה כוונת המחוקק.
2) אין להחיל על יחסים אינטימיים במשפחה דינים פורמליים. זהו תחום ששייך לרגש ולמוסר.
3) קבלת התביעה תביא להצפת בתי המשפט בתביעות בגין ניאוף, תעודד עדויות שקר והשגת ראיות באמצעים פסולים.
השופט השלישי, ד"ר דנציגר, חלק על הקביעה השניה. הוא הצביע על כך שהחוק חל גם על יחסים אינטימיים, והביא פס"ד של ביהמ"ש העליוון, שחייב גבר נשוי בתשלום פיצוים לאישה פנויה לאחר שהפר הבטחה לשאת אותה לאישה. אין הבדל ממשי בין שני המקרים. יחד עם זאת הסכים שאין מקום לקבוע רשלנות נוכח סעיף 62 לפקודת הנזיקין.
לא רלוונטי עם כל הכבוד מדובר בפסק מוטעה מהיסוד. ראשית, פסק הדין לא צודק. מי שנפגע מאדם שגזל את אשתו זכאי לקבל ממנו פיצויים על נזקיו. אלה יכולים להיות נזקים נפשיים או חומריים. כך אומר חוש הצדק.
החוק הוא אמצעי לעשיית צדק. יש לפרש את החוק באופן שיביא לעשיית צדק.
ומכאן לפרשנות סעיף 62 לפקודת הנזיקין.
הסעיף איננו רלוונטי כלל. דיני הנישואים בישראל אינם מבוססים על חוזה בין בני הזוג. ככל שמדובר ביהודים חל הדין העברי, ולא דיני החוזים. לגבי עדות אחרות חלים דיני דתם
לפי דבה"מ במועצה,1922-1947 .
התוצאה היא שכאשר אדם מקיים יחסים אינטימיים עם אשת איש וגורם לפרידה בין בני הזוג הוא לא גורם להפרת חוזה אלא להפרת חיובים שמקורם בדין הדתי.
יתר על כן, הוא גורם להפרת נורמות מקובלות. הוא גורם להפרת המוסר. הוא עושה מעשה לא מקובל שאדם סביר לא אמור לעשות.
עוולת הרשלנות קובעת, בקליפת אגוז, שאדם שעושה מעשה שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות וגורם נזק, יישא באחריות.
לכן צדק המערער כשהשתית את תביעתו על עוולת הרשלנות.
גם בנימוק השלישי אין כל ממש. אין למנוע מאדם השגת צדק בנימוק של הצפה בתביעות דומות. עם הצפה, אם תהיה בכלל, יש להתמודד בדרך אחרת.
גם יתר הנימוקים שהוזכרו אינם משכנעים. מדובר בנימוקים תועלתניים שאינם מצדיקים מניעת צדק.
זאת ועוד- סגירת שערי ביהמ"ש בפני נפגעים תעודד עשיית דין עצמית. אדם שאשתו בגדה בו, ולא יוכל לתבוע דבר בביהמ"ש עלול לעשות דין לעצמו, והתוצאה תהיה הרת אסון. זה נכון לא רק לתחום הנדון, אלא לכל סכסוך באשר הוא ולכן ראוי שבתי המשפט יהיו פתוחים לכל אדם.
