הדרמה בהצגה מסתובבת סביב אישה חזקה, טיפוס של שורדת, שהמלחמה היא נכס חומרי עבורה. כי כשנלחמים, הצבאות זקוקים לכל מיני דברים שהצבא לא מעניק, וכאן הופכת הסוחרת הממולחת את המצוקה של אחרים לרווחתה האישית. הפילוסופיה של ברכט הזרועה בתוך חילופי הדברים כבדרך אגב, ומתובלת בהומור נשכני, אינה מכהה את הדרמה הכואבת של המחיר הכבד שמשלמים עבור המלחמה. ברכט במחזהו התייחס לתקופת מלחמות הפרוטסטנטים בקתולים, מה שהפך ל"מלחמת שלושים השנה" בה נהרגו 9 מיליון, ונפצעו ונעדרו 30 מיליון בסך-הכל. את דמותה של האם האכזרית שתאוות הכסף עומדת בראש מעייניה, ממלאה תיקי דיין. הקומיקאית החביבה הופכת כאן באחת (עם קולה הרבגוני הנע מעוצמה ובוטות לרכות ועדינות) את הדמות הקונטרוורסלית לתפקיד חייה. היא יודעת להיות גסת רוח, בוטה, תוקפנית ותחמנית, ובאותה עת - להפגין רוך ואהבה כלפי ילדיה, אך גם כלפי גבר שנקרה בדרכה, הטבח בעל ההשפעה על נשים (רמי ברוך הקלאסיקן, שכל דקה שלו על הבמה היא חוויה). היא יודעת לנצל את חולשותיו של כל אדם, ומשחקת בכך בגורלו/גורלם. את בנה האחד, אייליף (יפתח אופיר המעולה השופע חום וקסם) היא מחנכת להיות תוקפן כשדרוש. תכונה שגורמת לו לקבל עיטור בשירותו כחייל, אך גם מביאה למותו בגלל נטייתו להרוג מתי שרק אפשר... את בנה השני, "גבינה שוויצרית" (אודי רוטשילד), אותו חינכה ליושר היא מאבדת בשל כך גם כן, וכך גם את בתה האילמת - גלוריה בס המדהימה והאכספרסיבית, שכמו תיקי דיין, שתיהן עושות פה את תפקיד חייהן ומתגלות באור מופלא. הבמה המסתובבת, עליה נעה העגלה של קוראז', הודות לניצול אנשים במקום הסוס שנפטר, מהווה מטאפורה לעלילה החגה סביב וחוזרת תמיד לאותו מקום, גם אם בארץ אחרת. המצבים משתנים, האנשים המופיעים בכל מקום שונים, אך חוזרים ומופיעים במערכה הבאה. כך קיים סביבה הכומר הצבוע כסמל לכנסייה הדו-פרצופית, ואולי לכל אנשי הדת (מי כמונו מכיר זאת כה טוב...). גדי יגיל הוא הכומר שמוכן לפשוט את גלימתו ותארו, ולהצטרף לסרסורית קוראז', ובלבד שיציל את חייו. גם קטע סולו השירה המצוין שלו, וגם כשהוא מלווה את קוראז' בשירתה, הרי רוחו של ברכט שורה עליהם מלמעלה, כמו בכל מחזותיו בהם מעורבים הפיוט והשירה עם התבונה והדרמה. אורלי זילברשץ היא הזונה הוולגרית איווט, שקתרין, האילמת, רואה בה מודל לחיקוי. קוראז' נלחמת בזה, אך לשווא. כשהיא שולחת את הנערה בגפה לקנות עוד סחורה בעיר, והנערה חוזרת מהעיר אחרי שנאנסה - האם מנחמת אותה: אין דבר, עוד שבוע זה יעבור. הציניות שלה גוברת על האנושיות. כדי להמחיש עד כמה המלחמה מעצבת את אופי האנשים החווים אותה, ברכט משבץ עוד דמויות שמעצימות עובדה זו - כמו החיילים, רודיה קוזלובסקי הכה רבגוני בדמויות שונות של החייל הפרוטסטנטי, הגנרל, והחייל הקתולי, ורובי מוסקוביץ' כחייל וכמפקד שתום עין. שניהם עושים מתפקידי המשנה מטעמים של ממש. כך גם יוסי קאנץ הוותיק כקולונל וכאכר, ואסתי קוסוביצקי כאיכרה, יוצרים דמויות אנושיות נוגעות ללב. אין בהצגה רגע דל הודות למשחק הכה משובח.