המחזאי מוטי לרנר אוהב לנגח בכל הזדמנות מה שקשור ליהדות, ובמיוחד לזהות היהודית של כולנו. את דעותיו הפוליטיות הוא מעגן בכל מחזה שכתב, אך פוליטיקה אינה אמנות. וכשאנו צופים בהצגה כלשהי, אנו מחכים לדרמה או קומדיה, אבל בעיקר - למחזה עם כל המרכיבים הנכונים.
תיאטרון באר שבע, שכל הצגותיו בהנהלה החדשה מלפני שנתיים-שלוש מרענן את הסצינה התיאטרונית בארץ, ונחשב לניצב בשורה הראשונה של התיאטרונים הרפרטואריים, חטא כאן בהעלאת הצגה משמימה,עם רעיונות הזויים של הריסת מסגד אל-אקצה בידי קיצונים יהודיים, ובקיצור - סוף העולם מגיע.
אין דרמה הפחדים של השמאל הישראלי מהימין בכלל ומהדתיים בפרט (לא מהחרדים, שכן אלה חסרי נוכחות משום בחינה בחיי הארץ הזאת, מלבד ההכתבות שלהם הכופות על כל היתר מגבלות ואיסורים) - חששות אלו הן תוצאות רפיסות אופי, חינוך לקוי ואי אהבה עצמית, הגובלת אפילו בשנאה עצמית ובוז למקורות מהם נוצרנו, ומהם הגענו עד הלום.
פחדים אלה, השזורים לכל אורך ההצגה, וששמה בלבד מעיד על התוכן והיעד של המחבר, לא מרעישים או מרגשים את הצופה החילוני הרגיל. גם בימויו של הבימאי הצעיר והמחונן כפיר אזולאי, שברזומה שלו הצלחות בלתי רגילות, גם זה לא יכול לשנות את מהות המחזה ולעשותו לדרמה. וכשאין דרמה, אז גם משחקם המצוין של יונתן צ'רצ'י כרב, אבי המשפחה, ושל אורנה רוטברג כרעיתו, תום חגי הצעיר המחונן כבנם המתוק, עופר זוהר המנוסה מ"הבימה", נמרוד ברגמן הנפלא, נופר אילדיס ונעה בירון כשתי הבנות, כולם יחד לא יכלו להרים את העגלה ולהזיזה. כולל אורן כהן הצעיר המוכשר ,שמרוב התלהבות בלע את המילים - כל זה לא צלח לרגש את הקהל.
מאמר פוליטי בעיתון יכול לתת הרבה יותר תוצאות ובהרבה פחות הוצאות. צר לי על כל מאמצי תיאטרון באר שבע, שכל הצגותיו הן הצלחות אמנותיות פאר אכסלאנס. הפעם - זה לא עבד.
