על-פי מחקרים רפואיים, צריכה גדולה מדי של מלח, מגדילה את הסיכון ליתר לחץ דם בגיל מבוגר יותר, ובעקבותיו להתקפי לב ושבץ.
מלח הוא הכינוי המקובל לתרכובת ששמה נתרן כלורי. המילים - מלח ונתרן, הם לא בדיוק אותו הדבר. למרות זאת, לעיתים קרובות חל בלבול בקרב הציבור לגבי זהותם. בחישוב גס, 1,000 מיליגרם נתרן (1 גרם) שווה ל-2.5 גרם מלח. נתרן וכלור הם מינרלים חיוניים, המשמשים בגוף כאלקטרוליטים (נתרן, אשלגן, כלור, סידן, מגנזיום, גופרית וזרחן).
תפקידיהם העיקריים של האלקטרוליטים כוללים: שמירה על מאזן חומצה-בסיס ומאזן הנוזלים בגוף, סיוע בוויסות פעילות העצבים והשרירים וייצור אנרגיה.
צריכת מלח ונתרן על-פי הנחיות משרד הבריאות, מומלץ כיום למבוגרים לצרוך לכל היותר שישה גרם מלח ליום, שהם לא יותר מ-2.5 גרם נתרן. אולם בפועל, על-פי שני סקרים לאומיים, הצריכה בקרב גברים ונוער הייתה גבוהה יותר.
נתרן מצוי, באופן טבעי, במרבית המזונות. בתעשיית המזון משמש המלח כתוסף מזון בתור חומר טעם וחומר משמר. צריכה עודפת של מלח בתפריט, קשורה בסיכון לפתח יתר לחץ דם, המביא להתפתחות מחלות לב וכלי הדם. מרבית המחקרים מצביעים על כך שירידה בצריכת מלח, מביאה לירידה בלחץ הדם, במיוחד באנשים בעלי יתר לחץ דם, שמנים וקשישים.
על-פי מכון הלב, הריאה והדם הלאומי האמריקני (National Heart, Lung and Blood Institute) הקטנת הצריכה של נתרן בחצי, תמנע 150,000 פטירות ממחלות לב וכלי דם.
לא ניתן בקלות לזהות אנשים עם רגישות למלח ועל-מנת לקבוע אם להורדת מלח כעת תהיה השפעה מיטיבה על התפתחות יתר לחץ דם בהמשך חייהם. לכן, ההנחיות התזונתיות האמריקניות 2010 ממליצות על 1,500 מיליגרם ליום לאוכלוסיה הכללית (גילאי 50-9 שנה), וזאת כיוון שהנחיות אלו מתאימות ל-69% מאוכלוסיית ארה"ב.
הוועדה המייעצת לקביעת ההנחיות הללו המליצה שהשינוי יתרחש בהדרגה, כיוון שדרוש זמן על-מנת לשנות את תפיסת הטעם באוכלוסיה הכללית. השאיפה היא לרדת בהדרגה מההמלצה הנוכחית של פחות מ-2,300 מיליגרם נתרן להמלצה של 1,500 מיליגרם נתרן.
המלצות נמוכות יותר לצריכת נתרן ליום נקבעו לילדים ולזקנים מגיל 51 שנה: לילדים בגילאי שנה עד שלוש - 1,000 מיליגרם; לילדים בגילאי ארבע עד שמונה - 1,200 מיליגרם; למבוגרים בגילאי 70-51 - 1,300 מיליגרם ולמבוגרים בגילאי 71 ומעלה, 1,200 מיליגרם, בגלל שהדרישות הקלוריות שלהם נמוכות יותר ממבוגרים צעירים יותר. בין גיל שישה חודשים לשנה, מומלץ לא לעבור את כמות המלח של 1,000 מיליגרם ליממה (כ-390 מיליגרם נתרן).
75%-80% מהמלח שאנו צורכים, מגיע מהמזון המעובד, בו בזמן שרק כ-10% באים מהמלח המוסף למזון בזמן הבישול וליד השולחן והיתר מצוי באופן טבעי במזון הנצרך על ידינו. לכן, טמון המפתח להקטנת הצריכה של מלח בהגבלת הצריכה של מזונות מעובדים.
המזונות המעובדים המכילים כמויות גדולות של נתרן הם: לחם, גבינות מלוחות, בשר ועופות, שימורים למיניהם, חטיפים מלוחים, אבקת מרק, מוצרים להכנה מהירה, רטבים מוכנים, תערובות תבלינים מוכנות, סלטים מוכנים, מאפים מלוחים וגם חלקם של המתוקים.
כמות הנתרן, במזונות ארוזים, מפורטת בטבלת הסימון התזונתי שעל-גבי תווית המזון. בנוסף, תוספי המזון המופיעים ברשימת הרכיבים, שגם היא על-גבי תווית המזון מכילים נתרן והם: מלח, סודיום גלוטמט, מונוסודיום גלוטמט, סודיום ניטרט, די סודיום פוספאט, סודה לשתייה ואבקת אפיה. ככל שתוספים אלו קרובים יותר לתחילת הרשימה, כמותם גבוהה יותר במוצר המזון.