משה צימרמן ששורשיו נטועים בגרמניה, כתב בגרמנית עוד ספר, שמיועד כנראה יותר לגרמנים, ועוסק בגרמניה במלחמת העולם השניה, וביחסם של הגרמנים ההם למיעוט היהודי הגרמני, ובמקביל ביחסם של היהודים ההם, למשטר הנאצי ולאומה הגרמנית שהדירה אותם באכזריות אגרסיבית מתוכה.
יצא לי להיחשף למחקר הזה עתה, כאשר תופעת הגירת היהודים בכלל וישראלים בפרט, לגרמניה בעיצומה ונחשפת בכותרות, בסך-הכל כ-70 שנה אחרי השמדתם השיטתית וגרושם המביש ממנה.
התכונה הגנטית הבולטת ביותר המאפיינת את היהודים משחר היותם לעם כותב, היא דמיונם העשיר, ונטייתם לאבד את הקשר למציאות המתקיימת בזמן נתון בהווה, לייצר לעצמם מציאות מדומיינת משלהם, ולהיאחז בה בכל כוחם. זאת חולשה מובנית שהיא גם ההסבר הפשוט ביותר, לשרידותם כקבוצה מפוזרת לאורך עשרות דורות.
מצער הדבר, שצימרמן אינו מזהה את החולשה הזאת כגורם המרכזי לאשליית הזדהות יהודי גרמניה עם התרבות הגרמנית. וכהסבר "המנצח" להתנהגותם של מרבית יהודי גרמניה עד לגרושם ועד להכחדתם.
צימרמן מנסה לטעון בין השורות, ללא הצלחה, שדי היה ב-40 שנות האמנציפציה הפורמלית שחלפו, שהחלה בסך-הכל כ-10 שנים אחרי "מהפכת" האיחוד של ביסמארק, כדי להפוך את יהודי נסיכויות גרמניה, לגרמנים לאומיים לכל דבר.
צימרמן טועה כאשר באופן שרירותי ומלאכותי, הוא דן בתקופה מצומצמת שבין 1945-1938. צימרמן טועה שוב, בניסיונו "להבין ולהסביר" מה ידעו, אין הוטעו על-ידי התעמולה הנאצית, איך ומה הבינו, מה יכלו להבין, ומה צריכים היו להבין האזרחים הגרמנים כולם, כולל היהודים בתקופה הזאת, שהחלה בפוגרום "ליל הבדולח", אירוע שלטענתו היה הדרמטי והווה מפנה ביחס ליהודים הגרמנים, ועד להכרעתה, הבסתה ולכניעתה המוחלטת של האומה הגרמנית הנאצית.
אפשר לחקור תקופה מוגדרת, אבל לא ניתן לנתקה באופן שרירותי מרצף האירועים ההיסטורי, מבלי להסתכן בהסקות מוטעות. ובמקרה הזה בכל הקשור להבנת הדרתם הברוטלית של היהודים הגרמנים.
רוב רובם של הגרמנים, מחוץ אולי לברלין ולעוד כרכים בודדים, היו קודם לכל לאומנים טריים וגאים, והיו נכונים לההרג על גרמניותם. צריך לזכור שתחילת הנאציזם זה בסך-הכל 35 שנה אחרי האיחוד המכונן של ביסמארק, ו-10 שנים אחרי כניעתה המסויגת של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ורוב הגרמנים החיים אז חוו את אותן התקופות. כך שגרמניה המאוחדת והחופשית, הייתה אומה צעירה בעיצומה של התהוות.
זה אומר, שאילו הייתה קמה קבוצה פוליטית ומנסה להדיר אותם משייכותם האתנית הלאומית, כפי שהודרו יהודי גרמניה, הם היו אוחזים בנשק, נלחמים ונהרגים, כדי למנוע את הדרתם מהשייכות, מהתרבות, מהחברה ומהלאומיות וככל הנראה האחזותם בנאציזם נבעה מחרדתם לעתידם וביטוי לכך.
האופן שבו התנהגו היהודים הגרמנים, שהיו קבוצה קטנה, אך נוכחת ומשפיעה, מול ניצני תופעת הדרתם, הפחד, הפסיביות, הנכונות להגירה, וחששם המופגן מהתלכדות אתנית יהודית, של אחים לצרה נוראה ומתרגשת, וחוסר מוטיבציה שלהם להילחם ולהיהרג על שייכותם, חשף את היותם בתחושתם האישית, למעשה גרמנים יהודים בני חסות. מגוון דעותיהם המנוגדות, ושייכותם לקבוצות פוליטיות יריבות, חשף נטייתם הקוסמופוליטית, והובן כהיעדר רגשי פטריוטיות לאומית בקרבם.
יהודי גרמניה ככלל היהודים בעולם מאז ומתמיד, העדיפו "להמלט" אל חיקה "החמים" של מציאותם המדומיינת, אל אשליית חוסנה של האמנציפציה, ואל חלום יציבתו "המנצחת" של הליברליזם.
הליברליזם התרבותי הגרמני היה בעצם מצג שווא, שאפיין קבוצה גרמנית קטנה יחסית, אבל מאוד רעשנית, של אינטלקטואלים מתוקשרים לעיתונות, למוסדות ההשכלה ולהון, רבים מהם יהודים. קבוצה שכביכול הכתיבה את סדר היום הגרמני, שכלל גם תנועות פוליטיות מהפכניות סוציאליסטיות וקומוניסטיות אנטי לאומניות, תנועות חברתיות רועשת, שהפחידו ואיימו על הלאומניות הגרמנית הטריה שייסד ביסמארק בקושי 50 שנה קודם להתבססות הנאציזם עם תורת הגזע שלו בשלטון, וערב בטויה הצבאי האגרסיבי המתבקש של אותה הלאומיות המונעת בגזענות.
המחבר מחטט באובססיה פתטית בשאלה המשנית, האם ומה ידעו הגרמנים בזמן אמת, על השמדת היהודים הגרמניים, ומגיע למסקנה שהם היו חייבים לדעת! ובכך הוא גם נוטע את הספק שאולי לא?!...
אין לשאלה הזאת שום ערך היסטורי! השאלות הרלוונטיות הן לא האם יכלו לדעת? האם רצו לדעת? אלא, אם היו יודעים, האם היו נוהגים אחרת משנהגו? ומה מצופה מאזרחים לאומנים שינהגו, תחת משטר נערץ רודני ואלים?... והתשובה מובנת מאליה: מה שלא נעשה על ידם עד 1938, לא היה נעשה על ידם גם אחריה!
"הבעיה הגרמנית" נטועה עוד הרבה קודם לפעולת השמדת היהודים, עוד בנכונות של מרביתם לוותר על הדמוקרטיה. בנכונות להיאחז בנאציזם כתקווה! בהערצה ובהתמכרות מרצון לתעמולה הנאצית ולגזענות, בנטייה ההמונית לסגוד ולהתמכר למנהיג נחוש וגזען מוצהר כהיטלר, מלהיב ככל שיהיה. בויתור הסלחני המהיר על ערכי הליברליזם שכביכול שלט אצלם בכיפה, ושעליו אמורים היו להתחנך. כאן נעוצים שורשיה האמיתיים של הגרמניות! וכאן היה טמון גם ההבדל בין "הגרמני הקלאסי" ליודו גרמני. כל התרבות הגרמנית הקלאסית האינטלקטואלית הנאורה, הייתה נחלתה של אליטה נטולת כוח אמיתי.
תהליך מוצהר מתמשך של הדרת היהודים, שדידת רכושם, סחיטתם ונטילת כל זכויותיהם, וגרושם נגד רצונם, אלה הם החולאים המהותיים ועל כך שמעו וידעו רוב הגרמנים ואף שיתפו עם זה פעולה. הרצח וההשמדה השיטתיים היו רק תוצר ישיר, פתרון סופי שהגו הנאצים לבעיה שיצרו לעצמם בעצמם! ושהאליטה לא אהבה או התביישה בה, אבל לא הייתה מוכנה להתקומם נגדה! אז איזה ערך כבר היה לאחר כל זה לידיעה על ביצוע "הפתרון הסופי" או להתעלמות ממנה?
עוד חסר בספר דיון ומחקר מעמיקים על הסוציולוגיה של החברה היהודית גרמנית עצמה, על הניכור הפנימי בתוכה, על יריבויות האידיאולוגיות, התחרות, אי אמון ושנאה, שחייבים היו להתקיים בקרבם וגברו על תחושת שותפות הגורל של אחים לצרה איומה מתמשכת הולכת ומתאכזרת על כולם.
עוד חסר במחקר, ההיבט הציוני-לאומי והשפעתה העקיפה לפחות, של התעמולה הציונית ללאומיות בקרב היהודים ברחבי אירופה. על "תרומתה" לתהליכי בידולם החברתי והלאומי של היהודים הגרמנים בתוך החברה הגרמנית. גם זה היה תהליך משפיע ומתמשך. הנאצים המציאו את מדגסקר כיעד לגרוש היהודים, למרות שהיא לא הייתה בשליטתם, ולמרות שפלשתינה הייתה יעד מוצהר וידוע, אלא שהנאצים חיפשו את קרבתם של הערבים, ולכן נדרש להם להמציא יעד חלופי.
לתנועות, הקומוניסטית המהפכנית והסוציאליסטית, ששגשגו ברחבי ערי גרמניה בתחילת שנות ה-30, ערב ובזמן עלייתם הפוליטית של הנאצים, ובעיקר לחשד בנאמנותם ולפחד מנאמנותם לבולשביזם הרוסי, הייתה "תרומה" משמעותית לתהליכי התגברות הלאומניות הגרמנית. התנועות האלה "שפעו" ביהודים גרמניים פעילים, אין במחקר המוגבל לתקופה המאוחרת, התייחסות להשפעתם הישירה על התהליך המתמשך המקיף של הדרת היהודים, ערב פוגרום ליל הבדולח.
צימרמן יוצר מדעת או שלא מדעת, הפרדה מלאכותית בין הגרמניות האנושית והתרבותית לנאציזם. השאלה המתבקשת מתוך הספר הזה, ושצימרמן אינו שואל אותה במפורש, מה היא בעצם אותה התרבות הגרמנית האמיתית, האם הייתה משמעותית? ובהתאם לזה, האם הנאצים על אמונתם, היו בעצם בני התרבות הגרמנית הזאת?!.. האם אהבה וכבוד למדע לאמנות ולקלסיקה, מקנה לנושאיה איזו חסינות?
נראה לי שבספר הזה לפחות, מתאמץ פרופ' צימרמן, באחור של 70 שנה, באמצעות היודו גרמנים, להדיר את הנאצים כולם מהתרבות הגרמנית! והוא עושה זאת בדרך הקלה שיהודים התמחו בה לאורך דורות, מייצר שוב מצג שמרמז על כך שיהודי גרמניה היו בעצם גרמנים נאמנים לגרמניות הקלאסית יותר מהנאצים ושותפיהם. אבל האם אין בזה למעשה שוב, עוד מין של שכתוב ההיסטוריה?
