כנגד בעל מקרקעין הוגש כתב אישום בגין עבירה של הקמת מבנה בשטח של כ-120 מ"ר מחוץ לתחום הבנייה שאושר וכן בגין שימוש חורג אשר בוצע ללא היתר בנייה.
הנאשם טען, כי עומדת לו טענת הגנה מן הצדק וכי יש לבטל את כתב האישום וזאת לאור העובדה כי הרשות המאשימה הגישה כתב אישום רק נגד הנאשם שהוא אחד מבעלי הזכויות במקרקעין ואילו כנגד יתר בעלי הזכויות במקרקעין כלל לא הוגש כתב אישום.
דוקטרינת
"ההגנה מן הצדק" אשר אף קיבלה עיגון חקיקתי בחוק סדר הדין הפלילי, מקנה לבית המשפט סמכות לבטל כתב אישום כאשר מהלכי הרשות אשר פעלה בדרך שערורייתית או באופן רשלני, הביאו לפגיעה של ממש בתחושת הצדק וההגינות.
בע.פ. 4855/02 מ"י נ' בורוביץ ("הלכת בורוביץ") נקבע, כי קבלת טענת הגנה מן הצדק תעשה במקרים חריגים ביותר בהם מתחייבת המסקנה כי לא ניתן להבטיח קיומו של משפט הוגן.
בענייננו, בית המשפט קבע, כי לא עלה בידי הרשות המאשימה להראות כי היא פעלה מכוח שיקול ענייני, התנהלותה מלמדת כי היא פעלה בדרך של אכיפה בררנית, עת שבחרה להגיש אך ורק כתב אישום כנגד הנאשם מכוח היותו בעל המקרקעין, ואילו נגד יתר בעלי המקרקעין בחרה שלא להגיש כתב אישום, וזאת מבלי ליתן כל הסבר.
לפיכך, באיזון בין אינטרס הציבור הנותן את הדעת למהות העבירה ולחשיבות גורם ההרתעה, לבין אינטרס הנאשם המגלם בחובו את זכותו כי לא יופלה לרעה על-ידי הרשות המאשימה, גובר האינטרס של הנאשם, המצדיק את ביטולו של כתב האישום בגין אכיפה בררנית ומכוח קיומה של הגנה מן הצדק.
