תוגה קבועה ובלתי משתנה שורה על כל הסיפורים של אליס מונרו, הסופרת שקיבלה לאחרונה את פרס נובל לספרות לשנת 2013.
פרס נובל לספרות הוא אחד הפרסים השנתיים הנחשקים ביותר בעולם הנובל. תור גדול של סופרים מצוינים עומד לו, שנה אחר שנה, בציפייה לפרס הזה. מונרו כבר עשתה לה שם עולמי כסופרת מהשורה הראשונה וקיבלה אותו "על אומנות הסיפור הקצר בן זמננו", לפי הטקסט בחלוקת הפרס.
נעים להכיר - אליס מונרו אליס מונרו נולדה בעיירה חקלאית בקנדה, מחוז אונטריו, לפני 82 שנים. הוריה ובני משפחתה עסקו בגידול שועלים לפרוות ועופות למאכל. היא למדה באוניברסיטת מערב אונטריו ונישאה בגיל צעיר, ילדה שלוש בנות ונדדה לגור עם משפחתה בקולומביה הבריטית. בהמשך חזרה להתגורר בקנדה והתגרשה. היא נישאה בשנית, לג'רלד פרמלין, עימו היא חיה עד היום.
אליס מונרו פרסמה סיפורים החל משנות החמישים, וספרה הראשון יצא לאור בשנת 1968. מאז ועד היום פורסמו 14 ספרים שלה, כולם של סיפורים קצרים. מונרו זכתה במיטב הפרסים הספרותיים ונחשבה ל"סופרת של סופרים".
יונתן פרנזון, מטובי הסופרים העכשוויים, אומר עליה: "כשאני קורא את מונרו אני נכנס למצב של הרהור שבו אני חושב על חיי שלי. היא אחת מקבוצת סופרים שאני חושב עליהם כאשר אני אומר שספרות היא הדת שלי".
התוגה שלא נעלמת לעולם הייתי מגדירה את גיבוריה ואת העולם שמונרו מתארת בספריה כעולם מינורי. לא פעם בעת הקריאה של ספרה (וכך גם בספרה הקודם שקראתי: "יותר מדי אושר") רציתי לסגור את הספר ולא להמשיך לקרוא בו. חזרתי אליו, כי היה בו את קסם העצב, את האווירה השקטה והמלנכולית, את הגיבורים הבלתי מתלהמים, את האירועים ה"רגילים".
טרגדיות וגורלות מסופרים בשקט ובסאונד בלי משתנה. הגיבורים והגיבורות, בעיקר תושבי העיירות העניות בקנדה של שנות החמישים, מקבלים את גורלם בשקט, נלחמים בשיניים בלי לעורר מהומות. שורדים. אין גיבורים מ"החברה הגבוהה", אין גיבורים מעולם השררה והכסף. יש אנשים פשוטים, רעים וטובים, מספרים בגוף ראשון מפי נשים או גברים ונערות. עולם הנעורים וההתבגרות, הפרנסה והאקלים, החיפוש אחרי האושר, אין תקוות גדולות, יש רק אכזבות גדולות ומאופקות.
בתום הקריאה הרגשתי כי הדמויות השקטות לכאורה, המרחבים הענקיים, צניעות הכתיבה וסיפורי החיים חדרו לי אל מתחת לעור. התוגה עשתה את שלה וליוותה אותי עוד זמן רב אחרי שסגרתי את הספר.
בעקבות הצלחתה של אליס מונרו, תהיה ללא ספק תחייה מחודשת לספרות סיפורים קצרים. אבל אם מישהו ינסה לחקות את כתיבתה של מונרו, אין סיכוי לאפשרות כזו. מונרו כותבת את תולדות שכניה וקרוביה ואזרחי האזור בו היא חיה. את התחושות שלה והאווירה שהיא יוצרת, אלה שהפכו אותה לזוכת נובל, שלא ניתן למחזר.
