סרטו האחרון של וודי אלן, "יסמין הכחולה", הוא סרט מדובר. כרגע, בכל העולם יש הסכמה כמעט כללית על טיבו ואיכותו של הסרט, ורוב המבקרים מדגישים בייחוד את העובדה שזהו סרט משובח, לעומת הסרטים האחרונים שעשה.
אני שייכת לאלה, שבשבילי כל סרט של וודי אלן הוא חוויה מענגת כמעט בלי יוצא מהכלל. לדעתי הוא מגדולי היוצרים בקולנוע מאז היווסדו, מהענקים כמו צ'פלין והיצ'קוק, ש-44 הסרטים שעשה כתסריטאי, שחקן, במאי, איש מוזיקה ובכלל - יישארו מופת לדורות לאוהבי סינמה. ראיתי סרטים רבים של וודי אלן, בצפייה חוזרת, אינספור פעמים - ואני מוכנה לחזור ולראות אותם שוב. הוא אבי-הנעבעכיות בקולנוע האמריקני, היסטוריון ההומור היהודי-האמריקני, מתעד ניו-יורק ומנהטן, במאי נפלא, שחקן יוצא מן הכלל, חכם ומצחיק כמו הקומיקאים היהודים הגדולים, משמר מוסיקת הג'אז ומה לא.
אוהבי וודי אלן התרגלתי, כמו כל אוהבי וודי אלן, לסרטים שלו, הבנויים מכמה דמויות, מעלילה של אפיזודות מתחברות, מטקסטים אבסורדיים-מרירים, מחוכמת חיים נצחית ומעמיקה שמגיעה ממקורות מזרח-אירופיים; דיאלוגים על פוליטיקה, אהבה, תאוות בצע, שאפתנות, הצלחה, נישואין, גירושין וכולי, ומעין סיפורים קצרים שנשזרים זה בזה בכל סרט.
קראתי ביקורות על "יסמין הכחולה" לפני שהלכתי לסרט וגם קיבלתי המלצות לקוניות של חברים ומכרים שאמרו לי: "תלכי לראות סרט טוב". מכל זה - לא דמיינתי כלל שמצפה לי סרט אחר, לא וודי-אלני טיפוסי, גם לא וודי אלן של השנים האחרונות המתענג על צילומים מחוץ למנהטן. מה שמצפה לצופה היא דרמה מטלטלת, סרט ריאליסטי עם הומור-מר, אבל בעיקר עם טרגדיה בת-זמננו, המאפיינת את עולם שנות האלפיים בו הכסף הוא האליל המיוחל, עוד יותר מאשר היה בכל הדורות ובכל ההיסטוריה שחלפה.
העשירה והענייה שתי האחיות, קייט בלאנשט וסאלי הוקינס - העשירה והענייה - הן הסמלים של שני המעמדות המחלקים היום את העולם. העשירים הגדולים, אלה עם קבוצת הטייקונים, אלה ש"ימכרו את אימא שלהם" בשביל כסף גדול, אלה החיים בעולם מזויף מלא שקרים ונוכלויות מכל סוג; והעניים, שעובדים קשה ולעולם לא יצליחו לשפר את מעמדם.
האחות הענייה היא גרושה, אם לשני ילדים בערך בגיל 10, העובדת בסופרמרקט שכונתי בסן פרנסיסקו כאורזת מוצרים ללקוחות, אישה טובת-לב המנסה ללקט מעט אושר וגם לתת לאחרים. אחותה, קייט בלאנשט היפהפייה, בעלת ההופעה של דוגמנית צמרת - בלונד עם עיניים כחולות, גזרה מושלמת וכולי, כבת ארבעים, חיה במנהטן כאשתו של איל הון שעושה את כספו בדרך מפוקפקת ועובד על כולם. מזכיר לכולנו דמויות מוכרות מהעולם ומישראל, שעל כל אחד מהם שמגיע לכלא, נולד מיד חדש שמפליא עוד יותר בתחום הנוכלות הכלכלית.
תפקיד בלתי נשכח יסמין - קייט בלאנשט - מגיעה בטיסה במחלקה ראשונה להתגורר בדירה העממית של אחותה בסן פרנסיסקו, עם שתי מזוודות של לואי ויטון וחליפת שאנל, לאחר שחוותה התמוטטות עצבים בעקבות נפילת האימפריה של בעלה ושלל טרגדיות מסביב. אין לה פרוטה, אין לה עתיד, אין לה משפחה או חברים, היא מתמודדת בקושי עם מציאות בלתי אפשרית. אין הפי-אנד לסרט. גם אין הרבה בדיחות-וודי-אלן (יש כמה רמזים). יש את מוסיקת הג'אז שהיא חלק מאישיותו של וודי אלן המוסיקאי המנגן ג'אז בעצמו כל חייו.
רבות מדובר במדיה העולמית על המשחק של קייט בלאנשט שראוי לאוסקר. אין ערעור על גדולת המשחק הזה המזכיר לי בתמונות אחדות את משחקה של ויויאן לי המנוחה, בסרטים ענקיים כ"חשמלית ושמה תשוקה", "האביב של גברת סטון" ו"ספינת השוטים". מרגש, מטלטל ובלתי נשכח. זהו סיפורה של אישה שחייה משתנים מחיי ראווה ותפנוקים של צמרת עשירי מנהטן, המסתובבים בין סן טרופה, פריס ווינה והקריביים, לחיים ה"חדשים" של יסמין בפח הזבל של העולם - שממנו אין הרבה סיכוי לכלום, רק לעלבונות ולמפחי נפש. הגברים של וודי אלן בסרט הזה הם או נוכלים או נצלנים או עלובי נפש וחזירים, או הכל יחד.
יצאתי מהסרט המומה והתקשיתי לחזור למציאות. זה וודי אלן חדש ואחר. הבמאי-תסריטאי-מוסיקאי-שחקן היהודי האמריקני עוד יפתיע אותנו בעתיד, בדיוק כפי שהוא מפתיע אותי מסרט לסרט, בלי לעצור, עם עוצמת יצירה של אמן מהגדולים שיותר שיש.
