רנה מאגריט (1898-1967) בלגי, בן לחייט ואם כובענית, רכש את השכלתו האמנותית באקדמיה לאמנויות בבריסל. בהמשך, ב-1922 נישא לז'ורז'ט, אותה הכיר כבר בגיל 15, הייתה ל"מוזה" שלו, ועימה חי עד למותו. כשהיה בן 14, התאבדה אמו בטביעה כשראשה עטוף בשמלתה. הטראומה הזו גרמה לו לצייר פנים עטויות פעמים רבות. כך גם בציורו הנודע אולי מכולם "הנאהבים" (1928) של ראשי גבר ואישה המתנשקים, כשראשי שניהם מצועפים בבד. אולי גם כסמל לכך שהאהבה היא עיוורת. בהמשך עבר עימה לפריס, ובשנים ששהה שם חבר לקבוצת האמנים הסוריאליסטיים, כמו חואן מירו, מקס ארנסט, ז'אן ארפ, ובמיוחד התיידד עם ג'ורג'ו דל קיריקו. מצייר מופשט בראשית דרכו, הוא הפך לסוריאליסט, גם בחבירתו (בכתיבה) לאנשי רוח סוריאליסטיים כמו אנדריי ברטון, פול אלואר ואראגון. אך מה שכה מייחד אותו, ובזכותו זכה להערכה כבר מגיל צעיר, ולתערוכות טובות שבגלריות ובמוזיאונים בעולם - היא העובדה שציוריו אינם חלומיים, כמו של עמיתיו, אלא פיגורטיביים טהורים. אלא שאצלו - החפצים והאנשים מאבדים את הגודל המעשי שלהם, את ההקשרים שלהם למציאות ואת החומריות והממשות שאנו מכירים. בכך - הוא מטלטל את הצופה, גורם לו להתבונן רבות בכל ציור, לחשוב מה הקשר בין הנושאים בציור, ומדוע קטר רכבת יוצא מתוך אח בחדר מגורים. למרות שרוב חייו חי בבלגיה, וביתו בבריסל הפך למוזיאון המוקדש לו, הרי הצלחתו הבינלאומית וההכרה בגאוניות שלו ובסגנונו המיוחד כעילאי שארעו על-רקע שנותיו בפריס - הם שהעניקו לו רווחה, כדי שיוכל להמשיך וליצור, ציור אחד מדי יום (לא יאומן!!!), ושה"מומא" יקדיש לו בשנית תערוכת רטרוספקטיבה, למען הדור שלא זכה לכך קודם-לכן מטעמי גילו. 1930-1927 אלו היו השנים שחי בפאריס, מלבד בביקורו הראשון שם קודם-לכן, עת "טעם" מכל התנועות המהפכניות של המאה ה-20, ומהן הושפע - כמו מהמופשט ומהפוטוריזם ובהמשך, פיתח את סגנונו האישי. השנים להן מוקדשת התערוכה המשתרעת גם בין 1938-1927, ומתמקדת בשנות השיא של יצירתו, שהפכה לסוריאליזם פיגורטיבי טהור. במובן זה, הפכה יצירתו למתקפת הגדולה ביותר בזמנו על האמנות האקדמית הטהורה. המשבר הכלכלי של 1929 הורגש היטב ב-1930, כשגלריה בפריס שהייתה אמורה לערוך לו תערוכת יחיד - נסגרה. מצבו הכלכלי הירוד כפה על מגריט לחזור לבריסל. התנאים ליצירה שם לא היו נוחים, בלשון המעטה. שאך מצד שני, הוא זכה בשקט יצירתי, מה שלא כן היה בהיותו חלק מחבורת הסוריאליסטים בפאריס, שגם בה היה למעשה כנטע זר, ובחר להתגורר בפרוור של פריס. ואם בשנים היפות של פריס יצר את הציורים שהקנו לו שם עולם, הרי דווקא המעבר חזרה למקומו הטבעי, והלחץ הכלכלי, גרמו לו למכור את ספריו, לחזור להיות צייר מסחרי, לעטר ספרים של חבריו ההוגים הסוריאליסטיים הבלגים, לעטר שערי מגזינים ועיתונים ברישומיו עתירי הדימיון, ומהם, המשיך אחר-כך לנסוק לציורים מהפנטים במוזרותם, בחוסר הקשר שלהם למציאות, כמו דמות גבר הנראה מגבו כשהוא מביט במראה, וגם במראה אנו רואים את גבו משתקף. או ב"שיר הסערה" מ-1937 נשקף מראה של חורף גשום, כשהשמיים חסרי עננים אך ממטירים גשם, ועל האדמה מצויים העננים והסערה. הוא יוצר עולם הפוך. כך גם מדיוקנאות גבר ואישה, שכמו נגזרו בחלקם ולכאורה הודבקו על-רקע אחר. ציוריו עולים על כל דימיון, ושילוב הפיגורטיזם בסוריאליזם, בתת מודע, הוא שמעניק להם את עוצמתם והחיבור המיידי לכל צופה, והם שקיבעו אותו כאחד מגדולי ציירי המאה ה-20 וממחוללי המהפכות באמנות שהתחוללו בחלקה הראשון. ככלל, הוא הרבה לחתוך ולגזור חלקי דמויות או חפצים, ולתאר למשל דלת שחלקה הפנימי כאילו נגזר ממנה או עין ענקית שדרכה אנו רואים כמו הייתה מראה, את השמיים; ילדה האוכלת ציפור שלמה, וסביבה עוד ציפורים; גוף עירום של אישה החתוך לכמה חלקים, שכל אחד מהן נתון במסגרת נפרדת; גוף עירום של אישה, שעל חלקים ממנו מצויר חלק מגופו של גבר, החובק אותה. אך דבר מזה לא חורג מקווי המיתאר של גוף האישה. משהו מדהים. הוא צייר את עצמו מצייר, ניצב מול המודל עירום שלו, במקום מול כן הציור, כשזרוע אחת שלה חסרה - כי עדיין לא צייר אותה... דרך אגב, אישתו, ז'ורז'ט, הייתה המודל שלו ברוב המקרים, לעיתים כשהיא ניצבת לבושה, אך בציור היא מצוירת עירומה. לעיתים, הוא השתמש במילים, בשמות עצם, במקום לצייר את החפץ האמור, ונתן בכך למתבונן חומר למחשבה - למה בדיוק התכוון האמן בדימויים אלה. הרבה פילוסופיה, רעיונות מוזרים, תוך השאלה מציורים של מאסטרים קודמים, מהווים את התשתית לציוריו לאורך כל הדרך. אך ייחודה של התערוכה במומא הוא, שהיא מאגדת יחדיו את העבודות שפחות נחשפו לציבור, וכאן זו הפעם הראשונה שהן מוצגות כולן יחדיו. אלו הן השנים בהן נוצרו יצירותיו הסוריאליסטיות ביותר. לא תוכלו לטעות בהן, ולייחסן למישהו אחר מקבוצת הסוריאליסטים. מגריט - הוא מגריט, וכתב היד שלו אישי, מיוחד ומדהים. תערוכה שחובה לרוץ לראותה, למי שיימצא שם בקרוב, במוזיאון המודרן ארט M.o.M.A בניו-יורק.