למי ששאל את עצמו, מנין צמחה אסכולת רפי לביא בישראל - כאן התשובה. בין תלמידיו של האמן, הסופר והיסטוריון האמנות רוברט מאדרוול (1991-1915) באוניברסיטה היו גם סיי טוומבלי, רוברט ראושנברג וקנת נולנד, שהושפעו ממנו כל כך, עד כי חותמו ניכר ביצירותיהם. סיי טוומבלי היה מקור ההשפעה הגדול ביותר על רפי לביא, שציוריו הנראים יותר כקשקושים, היו ניסיון פתטי לחקות את מאדרוול. ולביא, העמיד בישראל דור של אמנים, שחיקוהו מבלי לחדש דבר. אבל לא כך המקרה של מאדרוול. הבחור שאביו האמיד הכריחו ללמוד משהו ממנו יוכל בהמשך להתפרנס, ולכן עשה את התארים בפילוסופיה, נהה בעמקי ליבו אחרי האמנות. תוך כדי הלימודים בסטנפורד, הרווארד וקולומביה, ניהל דיאלוגים עם אמנים אחרים. תחילה, בביקור של שנה בכל רחבי אירופה. בהמשך, הודות למורו הדגול מאיר שפירו, שהכיר לו ב-1940 את ג'קסון פולוק, לי קרסנר (לימים רעייתו של וילם דה קונינג) ואת ויליאם באזיוטס, התחיל את הדרך ליעד. עוד קודם לכן התיידד עם הצייר הסוריאליסט הצרפתי ממוצא ברזילאי מאטא, אותו הכיר בספינה בטיול למקסיקו. וזה שגרם לו באחת לעשות את המעבר מהפילוסופיה לאמנות פלסטית. לדבריו, בשלושה חודשים אלה למד ממאטא על אמנות יותר מאשר בעשר שנות לימוד. הוא שאף להתחיל משהו חדש. לא להיות חקיין של פיקאסו, כמו רוב חבריו - ארשיל גורקי ופולוק. וכך הניח את היסוד והתשתית למה שהפך בהמשך לזרם המופשט האכספרסיוניסטי. פגי גוגנהיים שמה עליו ועל הקבוצה עין, ולאחר שהציג ב-1942 בגלריה בניו-יורק, הציגה פגי גוגנהיים ב-1944 את כל הקבוצה בגלריה שלה "art in america”, שהפכה בהמשך למוזאון גוגנהיים. רוברט מאדרוול הפך לדובר המרכזי של קבוצת אמני האוונגרד באמריקה, אליה התווספו מרק רותקו, בארנט ניומן ודייוויד הייר. מה שכה מיוחד בציורי הקולאז'ים שלו במוזאון גוגנהיים בניו-יורק, הוא הצירוף הגאוני שלו של גזרי צילומים, ניירות בחומריות שונה, כשעל כל אלה הוא מעביר בקלילות ובביטחון את מכחולו בצבעים העזים והחיים - צבעים אותם קלטו עיניו וחדרו לליבו עת היה ילד חולני, והוריו עקרו לחוף המערבי, כדי שיהיה קרוב לפסיפיק. הצבעים הבהירים, כחול האולטראמרין של הים וצבע האוקר של גבעות קליפורניה ותחושת המרחבים - היו לאהבתו הגדולה. כשמבקרים בתערוכה, קשה להינתק מכל ציור. הם ממש כובשים אותך בריתמוס הצורות ותנועות המכחול על קטעי הקולאז', בצורות שנוצרות והמזכירות את הקשר העמוק שנוצר בליבו עת שהה באירופה, לענקי תחילת המאה כמו מירו, הסוריאליסטים והדמיוניים. אין תמה, ששנות הארבעים במחציתם הראשונה, באו לידי מימוש אצל כל חברי ה"ניו-יורק סקול" בנטייה לסוריאליזם. גם אצל אמנים שנודעו בציורים המופשטים לגמרי, כמעט ללא קשר למציאות כלשהי, כמו ריימן, ראיתי בתערוכה בגלריה "פייס" לפני שנים, את עבודותיהם מראשית שנות הארבעים - כשהמשותף לכולם הוא הסוריאליזם, שאותו הביא מאדרוול מאירופה אליהם. רק במחצית השנייה של שנות הארבעים, החלו להנץ ציורי המופשט האכספרסיוניסטי, המשוחרר, באופן הציור האוטומטי. רק כך, הם הגיעו לביטוי הכי עמוק של רגשותיהם הפנימיים, בחופשיות, אך עם כל הרקע האמנותי העשיר שלהם, ובכך המשיכו את התפתחות אמנות המאה העשרים לכיוונה החדש והמהפנט. למעשה, מהפכת הציור המופשט האכספרסיוניסטי, שהחל בה מאדרוול, ועם ההכרה וחותם כתר התהילה שנתן מבקר האמנות קלמנט גרינברג לג'קסון פולוק, ובהמשך לשאר חברי הקבוצה, עבר מרכז האמנות העולמי מפריס - לניו-יורק. כל התערוכות המוצגות בניו-יורק, עליהן כתבתי עד עתה, יימשכו עד ה-5 בינואר 2014 וחלקן גם מעבר לכך.