השבוע, ביום העשירי של חודש מוחרם, החודש הראשון של השנה ההיג'רית, חל יום "עשורא", שהחל את דרכו באיסלאם כמו יום כיפור היהודי, החל בתאריך דומה. אלא שעם השנים הפך יום זה ליום הזיכרון של חוסיין בן עלי, מנהיג השיעים, שהוצא להורג על-ידי צבא השלטון הסוני בדרום עירק בשנת 680 לספירה, לפני 1333 שנים. ראשו נערף והובא אחר כבוד לדמשק כדי להוכיח שהמשימה בוצעה. הח'ליף יזיד בן מעאויה הניח את ראשו של חוסיין על שולחנו למשך חודש, כדי שכל האנשים יראו מה קורה למורד וייראו מלעשות כמעשיו. העובדה שחוסיין היה הנכד של מוחמד נביא האיסלאם לא הרתיעה את הח'ליף מלעשות כך לראשו של חוסיין.
מה גרם לסכסוך השיעי-סוני? למה האכזריות הנוראה כל כך המאפיינת את הסכסוך הזה עד ימינו אלה?
הסיפור מתחיל ב-632, ברגע שמוחמד מת. מיד עם מותו החל מאבק הירושה על עמדת הכוח העיקרית באיסלאם - משרת הח'ליף, מחליפו של מוחמד ומנהיג האיסלאם. עלי בן אבי טאלב היה בן דודו וחתנו של מוחמד, שכן הוא נשא לאישה את פאטמה, בִּתו של שליח אללה מאשתו הראשונה, ח'דיג'ה. פאטמה ילדה לעלי שני בנים, חסן וחוסיין, ושתי בנות - זינב ואם כלת'ום.
חלום ההשתלטות על מכה ומדינה ומחירו עוד בחיי מוחמד הסתכסכה בתו פאטמה עם עאישה, אשתו האחרונה של מוחמד, שהייתה צעירה מפאטמה במספר שנים. לאחר מות מוחמד, התמנה אביה של עאישה, אבו בכר, להיות מנהיג האיסלאם, ומינוי זה היה למורת רוחה של פאטמה שראתה בבעלה עלי את המועמד הטבעי לרשת את מוחמד, שכן הוא היה בן הדוד של מוחמד וגם חתנו, אבי נכדיו.
הסכסוך המשפחתי על ירושת המנהיגות גרם למאבקים קשים שאפיינו את היחסים בקרב הקבוצה שהקיפה את שלושת הח'ליפים הראשונים, אבו בכר, עומר ועות'מאן. עלי הצליח להתמנות ב-656 לח'ליף הרביעי, אחרי שקודמו עות'מאן נרצח. מתנגדי עלי ובראשם בני משפחת אומיה, האשימו אותו במעורבות ברצח עות'מאן, ובכל חמש שנות שלטונו נאלץ להיאבק במתנגדיו. הנציב של סוריה, מעאויה, מרד והכריז על עצמו ח'ליף. בנו, יזיד, היה הח'ליף שהורה לרצוח את חוסיין בן עלי.
רצח חוסיין אירע בדרום עירק, סמוך לעיר כרבלא. הוא נרצח יחד עם עוד כמה עשרות מחבריו ובני משפחתו, ורק תינוק אחד שרד והמשיך את השושלת. הרצח - שהתרחש בשנת 680 - הוא עד היום את האירוע המכונן של "שיעת עלי", "סיעת עלי", ומכאן מקור השם "שיעה" של הפלג באיסלאם התומך עד היום במנהיגותם של עלי וצאצאיו.
הסכסוך המשפחתי הזה נמשך כבר כמעט 1400 שנים. כל הח'ליפים שהיו באיסלאם במשך יותר מ-600 שנה, עד שנפלה בגדד בירת השושלת העבאסית בשנת 1258, היו משבטו של מוחמד, שבט קוריש, אך לא מצאצאיו של עלי, ועובדה זו גרמה לכך שהשיעה הייתה אופוזיציה קבועה לשלטון ולכן גם קבוצה נרדפת עד צוואר לאורך כל תולדות האיסלאם.
המאבק בין שתי הקבוצות הוביל להתפתחות הבדלים גדולים בין שתיהן בכל שטחי החיים הדתיים: ההלכה שונה, התיאולוגיה שונה, ואפילו הכתבים הבסיסיים שונים: לטענת השיעים, הסונים השמיטו שני פרקים מהקוראן שבהם מובטח השלטון לעלי ולצאצאיו, ואילו הסונים טוענים כי שני הפרקים הללו זויפו בידי השיעים. המסורת בעל פה שונה גם היא, שכן כל צד המציא סיפורים על מוחמד התומכים בעמדתו הפוליטית.
השיעים בתפילותיהם מקללים את שלושת הח'ליפים הראשונים, אלה שגזלו את השלטון מעלי, ומוסיפים תוספות המשבחות ומפארות את עלי. לכן יש רבים בקרב הסונים, ובעיקר הווהאבים הסעודים, הרואים בשיעה סוג של כפירה בעיקר. השלטון בסעודיה אוסר על המיעוט השיעי לקרוא לתפילה בקול, שכן כבר בקריאה זו של המואזין יש תוספת המשבחת את עלי.
השיעים מציינים את יום העשורא - יום הזיכרון לרצח חוסיין בן עלי - באירועי "תעזיה" ("תנחומים") רבי רושם. בחלק מן המקומות הם צועדים ברחובות ומכים את גבם בסכינים ובשרשרות עד זוב דם, ובמקומות אחרים הם מתכנסים לאמירת קינות, בכי ונהי. כל האירועים הללו נושאים מסר אנטי-סוני קשה, המנציח את האיבה בין שני חלקי האיסלאם.
מוסלמים הורגים מוסלמים רדיפת השיעים מצויה בכל מקום שהם לא בשלטון:
סדאם חוסיין אסר על השיעים לציין את יום העשורא, וביום זה נאסר על השיעים להתקהל ברחובות. כל קבוצה של יותר משלושה שיעים שהייתה נתפסת ביום זה ברחוב הייתה מושלכת לכלא. בלבנון נחשבו השיעים קבוצת שוליים מדוכאת ומושפלת, וזהו הרקע החברתי להתפתחות חיזבאללה כגוף שהשתלט על לבנון כנקמה על מאות שנים של דיכוי ודחיקה לשוליים.
באחד הכפרים הערבים בצפון ישראל עברו מספר משפחות לצד השיעי של האיסלאם בעקבות "הניצחון האלוהי" של חיזבאללה ב-2006. צעד זה הביא להטלת חרם על משפחות אלה: בניהן סולקו מבתי הספר, והחנויות בכפר נעלו את דלתותיהן בפניהן. לפני מספר חודשים נשחטו במצרים מנהיג העדה השיעית הקטנה יחד עם כמה מעוזריו, ובאירופה יש מסגדים שנבנו בכסף סעודי בתנאי ששיעים לא יורשו להיכנס בשעריהם.
התנהגותה של אירן היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של המאבק בין השיעה והסונה: החלום המתוק של האיותאללה האירניים, השיעים, הוא להשתלט על מכה ומדינה, לסלק מהמקומות המקודשים לאיסלאם את הסונים הווהאבים, ולהחזיר לשלטון את השיעים, ממשיכי דרכו של עלי, הח'ליף הרביעי. זה הבסיס של העויינות הגדולה בין סעודיה ואירן, והאיום הגדול והאמיתי שמהווה תוכנית הגרעיין הצבאי האירנית על סעודיה.
גם ישראל משמשת כשק חבטות לשני פלגי האיסלאם: הסונים רואים בירושלים את המקום השלישי בקדושתו לאיסלאם, בשל הבעיות הפוליטיות של המאה השביעית, שגרמו לאימוצה של ירושלים בידי בית אומיה ששלטו בדמשק כמרכז דתי ופולחני מתחרה במרכז במכה. השיעים - באופן מסורתי - לא ראו בירושלים מקום קדוש, שכן היא "קודשה" על-ידי בית אומיה, רוצחי חוסיין בן עלי, שנואי נפשם.
אלא שהפוליטיקה המודרנית מכניסה את שני הצדדים לתחרות במאבק שלהם על הלגיטימציה הדתית, שכן כל צד שואף להציג את עצמו כלוחם ג'יהאד טוב יותר נגד היהודים. כך "קודשה" ירושלים גם לשיעים: אירן הקימה את כוח "קודס" להפצת טרור בכל רחבי העולם, ומדי שנה מארגן חיזבאללה יחד עם האירנים את "יום ירושלים".
אלא שהמלחמות הבלתי פוסקות בין הסונה והשיעה עדיין מפילות אלפים רבים של חללים: מלחמת שמונה השנים (1980 - 1988) בין עירק שנשלטה אז בידי סדאם הסוני ובין אירן של האיותאללה השיעים הפילה בשני הצדדים כמיליון חללים - כולם מוסלמים שנהרגו בידי מוסלמים. מאז 2003 חזרה עירק אל מלחמת העדות, כשג'יהאדיסטים סוניים מפוצצים מכוניות ומשאיות תופת בשכונות שיעיות ובמסגדים שיעים, ושיעים כנקמה מפוצצים כלי רכב עמוסים בחומרי נפץ במקומות יישוב סוניים. חזית זו גבתה עד היום את חייהם של מאות אלפי בני-אדם.
אירועי זיכרון שיעיים כמו יום העשורא (שיחול השבוע) ויום הארבעים שאחריו חביבים במיוחד על פעילי הטרור הסוניים, שכן התהלוכות ההמוניות והכינוסים רבי המשתתפים של השיעים בטקסי התעזיה משמשים מטרה אטרקטיבית ויעילה לכל מי שמעוניין לפגוע בשיעים. במספר אירועים שהיו בעבר, די היה בשמועה שמחבל נכנס לקהל השיעי כדי לגרום למנוסה המונית, כשמאות אנשים נופלים מגשרים ונדרסים למוות.
גם בפקיסטן ובאפגניסטן יש קבוצות שיעיות. חבריהן נחשבים טמאים, ומסגדים שיעיים במדינות אלו משמשים מטרה קבועה לפיגועיהם של סונים קיצוניים, בעיקר אנשי "אל-קאעידה". בעבר היו ניסיונות לגשר ולפשר בין שני חלקי האיסלאם, אך מלחמת הכל בכל המתנהלת בסוריה כבר שלוש שנים טרפה את הקלפים. במדינה זו השלטון העלאווי, הכופר, הנתמך בנשק, בכסף ובלוחמים שיעים אירנים, טובח ללא הרף באזרחיו הסונים, והביא למותם של כ-200 אלף בני-אדם וגזר על מיליונים חיים של פליטות, סבל ואומללות.
עלי ומעאויה, הח'ליפים הרביעי והחמישי מאמצע המאה השביעית, כבר מזמן נמצאים בקבר, אבל המאבק ביניהם על השלטון באיסלאם ממשיך להפיל חללים בקרב תומכיהם וממשיכי דרכם, שכולם, כולם, הם מוסלמים.
