השופט: מוחמד עלי, בית משפט השלום בקריות המועד: יום ראשון, 27.10.13, שעה 10:00 הנושא: עניינים מקומיים שעה באולמו של השופט מוחמד עלי מדגימה היטב מדוע קשה כל כך לאכוף את חוקי התכנון והבנייה. כתבי אישום שמוגשים זמן רב לאחר האירועים, נאשמים שאינם טורחים להתייצב, עוד ועוד דחיות, מתן אפשרות להכשיר בדיעבד את השרץ - כל אלו התנקזו לאולמו הצנוע של עלי.
למרות שהלוח שלו מלמד על שורה ארוכה של תיקים שצריכים להישמע ברצף, יש לעלי לא מעט דקות בהן אין הוא יכול לקיים דיונים כי אין צדדים. את הזמן מנצלים עלי והתובע כדי לטפל בתיקים בהם הנאשמים לא התייצבו, וכך נחשף המדור לזלזול התהומי בבית המשפט ההולך ומתפשט - כמו גם לאוזלת היד של בית המשפט עצמו בטיפול בתופעה.
הנה מקרה ראשון. עלי אומר שכמה ימים קודם לכן שחרר את הסניגור מייצוגו של הנאשם, ותוהה בקול האם ניתן יהיה לבצע צו הבאה עד 29.11.13 - חודש לאחר המועד בו אנו נמצאים. התובע משיב שאינו סבור שהמשטרה תספיק, ולכן עלי מוציא צו הבאה ל-29.12.13 - והופ, עוד חודשיים יעברו בלי שהתיק יתקדם אפילו במילימטר.
תשעה חודשים בלי דיון המקרה הבא גורם לעלי להעיר: "חשבתי שהשעה החדשה תגרום לכך שאנשים יגיעו". בתיק הזה כבר הוצא צו הבאה, אותו ביטל עלי בשל בקשת הנאשם. הרחמנות הזו לא הייתה במקום, כי האדון לא טרח להגיע לדיון שנדחה. כעת עלי מוציא צו הבאה וקובע שהנאשם לא ישתחרר, אלא יובא בפני שופט שיחליט מה לעשות בו. ומתי יתקיים הדיון הבא? נכון, ב-29.12.13.
הלאה. בחודש מאי נדחה הדיון מסיבה כלשהי, בחודש יוני ביקשה הנאשמת דחייה נוספת בשל מחלה, וכמובן שגם באוקטובר היא לא התייצבה. עלי מכתיב בשמו של התובע בקשה לצו הבאה, מוציא את הצו וקובע את הדיון ל-11.2.14. שמעתם נכון, לפברואר הבא. המשמעות: תשעה חודשים חולפים בלי אפילו שנייה אחת של דיון בתיק.
גם כאשר הנאשם מתייצב, לא תמיד ניתן לקיים דיון לגופו של התיק. הסניגור ביקש לדחות את הדיון, כי לאותו נאשם יש תיק נוסף והוא אינו יודע למתי נקבע תיק זה. "אני רוצה לבדוק את העניינים", מסביר הסניגור - שכנראה היה כל כך עמוס, עד שלא יכול היה להקדיש לזה חמש דקות לפני הדיון. עלי מעיין במסמכים ומבטיח: "תכף נעשה סדר".
גם התיק השני מתנהל אצל עלי, הוא מאתר אותו ומוציא עבור הסניגור את תמצית כתב האישום: בניית שלוש קומות בשטח של 300 מ"ר ללא היתר ואי-ביצוע צו להריסה בתוך 14 חודשים. עלי מבקש לקבל את תשובתו של הנאשם לכתב האישום, אך הסניגור מנסה לטעון שמדובר בשני כתבי אישום על אותה עבירה. עלי לא נופל בפח: תיק אחד הוא על הבנייה והשני הוא על אי-קיום צו ההריסה. מאחר שהתיק השני נקבע ל-29.12.13, דוחה עלי לאותו מועד את התיק הראשון ומצפה לקבל באותו מועד את תשובת הנאשם לשני כתבי האישום. ואגב: לסניגור אין כרגע ייפוי כוח לייצג בתיק השני. עלי שואל אותו: "יש לך ייפוי כוח עליך?", ומשהוא נענה בשלילה - מורה להגיש את ייפוי הכוח בתוך שבוע. "לא יהיו דחיות נוספות", הוא מזהיר את הסניגור.
עשר שנים ועוד שישה חודשים הנה מקרה בו יש הודאה, אבל אפילו זה לא מאפשר לסיים את התיק. המקרה הזה אולי מדגים בצורה הברורה ביותר את ההפקרות המוחלטת בתחום התכנון והבנייה, ואת תרומתו של בית המשפט למצב זה. הסניגור טוען שהוא הודה בשם מרשו, התובע אומר שההודאה לא הגיעה אליו, והסניגור מופתע אך מתעשת: "לא הודינו?! טוב, אז היום נודה ונדחה לטיעונים לעונש". ולמה לדחות? "כי הנאשם בתהליך מאוד מתקדם של הוצאת היתר בנייה".
התובע מתנגד: "מדובר בעבירה של אי-קיום [צו הריסה] מזה עשר שנים. זו הישיבה השישית. התראה נשלחה לנאשם בסוף 2011. הליכי לגליזציה אינם עילה לדחייה". דברים כדורבנות, אך עלי אינו מתרשם ודוחה את הטיעונים לעונש ל-11.3.14. מן הסתם, עד אז אולי יצליח הנאשם להמציא היתר בנייה - לאחר למעלה מעשור שעשה צחוק מהחוק.
בשעה הזו התנהלו גם כמה תיקים לגופם. בעלים של שני מרכולים בכפר ראמה מודה במסגרת הסדר טיעון שמכר מוצרים במחיר הסוטה מהקבוע בחוק, המדינה מוחקת את האישום נגד החברה שהיא הבעלים הרשמי והעונש המוסכם הוא קנס של 6,500 שקל. עלי מוודא כיאות שהנאשם מבין בדיוק במה הוא מודה ושהוא יודע שבית המשפט אינו כבול להסדר. התובעת מציינת שהקנס המירבי הוא 226,000 שקל, אך עלי מתערב: "הדברים ידועים, אפשר לקצר". עלי מאמץ את ההסדר בפסק דין קצר ורהוט, ולאחר מכן מסביר לנאשם מה בדיוק עליו לעשות.
"אני אגיד לך בערבית" עלי לא רק מוציא צווי הבאה; הוא גם מטפל בהם ופונה לנאשם כזה: "למה לא התייצבת לדיון בישיבה הקודמת?". הנאשם טוען שלא קיבל הזמנה, אך כבר ראינו שעלי הוא שופט ערני: "זו לא הפעם הראשונה שלא הגעת. הגשת בקשה לדחיית הדיון, ומי שמבקש [דחייה] צריך להתקשר ולראות למתי נדחה הדיון. יש לך ניסיון די גדול בזה, בעבר הגשת שלוש בקשות דחייה". מדובר בבניית 200 מ"ר ללא היתר על קרקע חקלאית במג'ד אל-כרום, בכתב אישום שהוגש לפני כמעט שנתיים.
מאחר שהתיק לא קבוע להיום, ועלי בכל זאת רוצה להתקדם במשהו (כלשונו), הקלדנית מתקשרת למזכירות ומבקשת לפתוח אותו ב"נט המשפט". עלי שולח את הנאשם לשבת: "תעבור בינתיים על כתב האישום, כי אני רוצה לשמוע את התשובה שלך". אחרי כמה דקות מתעניין עלי: "קראת את כתב האישום?". הנאשם: "כן, חלק הבנתי וחלק לא". עלי, בנועם רב: "אם אתה לא מבין משהו, אני אגיד לך בערבית".
הנאשם: "אף אחד לא פנה אלי". עלי: "אף אחד לא צריך לפנות אליך. אתה צריך לבנות לפי ההיתר. היה לך היתר?". הנאשם: "ל-90% מהכפר אין היתר". עלי: "אתה מוכן לענות על השאלות שלי?". עלי עובר לשאלות פרטניות בערבית ומכתיב לפרוטוקול שהסביר לנאשם בערבית את כתב האישום. הנאשם מאשר שבנה קומה שנייה בת 130 מ"ר וקומה שלישית בת 70 מ"ר ללא היתר, "אבל השלישית היא קירות בלי גג. אין לי היתר בנייה עד היום".
עלי רואה בכך הודאה ומבקש לשמוע מהי עמדתו של התובע. הלה מסביר, כי מאחר שהתיק לא היה קבוע והחומר אינו לפניו, הוא יוכל להתייחס לטענותיו של הנאשם - בעיקר לגבי הקומה השלישית - בדיון הבא. ולא שזה יהיה קרוב מדי; מדובר ב-25.3.14. עלי פונה לנאשם: "אתה תגיע לדיון הבא כדי לסיים את ההליכים, אחרת יוצא נגדך צו הבאה ללא שחרור". עלי מכתיב: "עד המועד הנ"ל יבדוק בא-כוח המאשימה את טענותיו של הנאשם והצדדים יהיו ערוכים לטיעונים לעונש". הוא מסביר שוב לנאשם מה קורה, אם כי לא אומר לו במפורש שבדיון הבא ייקבע עונשו; "תתייעץ ותבוא מוכן", מסיים עלי.
השורה התחתונה: עלי יכול לעשות הרבה יותר כדי לקדם את התיקים ביתר יעילות ולהימנע ממתן דחיות למי שאינם ראויים לכך. בתיקים הבודדים בהם הוא מצליח לדון לגופו של עניין, עלי מתגלה כשופט בקיא, ערני ונעים הליכות. יעילות: 6. מזג שיפוטי: 9. 